מאז ימי פרעה ועד ימי מלחמת ששת הימים והסכם השלום עם המצרים  ופינוי ימית, לעם היהודי תמיד היה סוג של פטיש לחצי האי סיני המיתולוגי. ולא בכדי. הנוף המדברי הבתולי מחד והרי אדום מאידך, השקט והשלווה - גם אם מתעתעים לעיתים - שבו את דמיוננו והיו לערש האומה הקטנה שלנו. 

לאחר כיבוש חצי האי והשבתו לחיק המצרים, סיני הפכה למוקד בריחה לישראלים רבים. בסוכות, למרות האזהרות והכרוז של משרד הביטחון המתריע על הסכנה, כ-200,000 ישראלים צפויים לעבור את מעבר הגבול בטאבה ולנוח. כן, כן, לנוח.

אבל אם נסתכל לרגע על העניין הכלכלי גרידא, סיני בתצורת לינה בחושה היא בין החופשות המשתלמות ביותר שיש. ארבעה ימים מלאים, כולל הכול, לא עולה מעל 1,500 שקלים לבנאדם. פחות ממחיר צימר לסופשבוע. אוכל כיד המלך, קינוחים, שייקים ופירות, לינה, נסיעות הלוך ושוב, דיוטי פרי, מסי מעבר ועוד. כל זה רק ב-1,500 שקל כדי להיות בגן עדן.

חלום.

אם נסתכל על מחירי המלונות בחצי האי ובאילת האם ישנו באמת פער מחירים משמעותי שמצדיק את הנסיעה ההמונית לסיני, או שהטיעון הביטחוני מנצח? אולי בכלל מדובר על קהלי יעד שונים וההשוואה בכלל לא במקום?

• אוטובוס אוטונומי ראשון יתחיל לפעול בישראל
• בקעת אונו: שירות התחבורה הציבורית יופעל על ידי חברת מטרופולין
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

מה המצב, מצרים?

נתחיל מסקירה קצרה של שכנתינו. מצרים המודרנית היא לא בדיוק מודרנית. בלשון המעטה. מאז שהפרעונים נעלמו לפני 2,000 שנה, מצרים היא לא מדינה יצרנית. ההפך אולי הוא הנכון. היא אמנם הבית של הנילוס, הנהר הארוך בעולם, אבל המשאב האדיר הזה מבוזבז והמדינה היא בעיקר אבן שואבת לנחשלות. 

לא צריך להיות גאון כדי להבין זאת. מבט קצר בנתוניה המאקרו כלכליים והדמוגרפיים מספיקים כדי לאשש את הטענה. לפי אתר WorldOMeter המבוסס על נתוני האו"ם, נכון ל-2019, במצרים חיים קרוב ל-101 מיליון בני אדם (מקום 14 בעולם מבחינת כמות האוכלוסייה), כש-55% מהם הם כפריים. בכל שנה מתווספים עוד 2 מיליון מצרים חדשים, כשגידול האוכלוסייה לא יורד מ-2% בשנה. אגב, הגיל החציוני עומד על קצת פחות מ-25.  

מצבה הכלכלי של מצרים מתקרב לקטסטרופה. לא פחות. הגירעון הממשלתי עומד על 9.5%. למדינה יש גירעון סחר של 3.4 מיליארד דולר, כאשר הייצוא שלה מסתכם ב-2.3 מיליארד דולר. זהו. החוב החיצוני שלה עומד על למעלה מ-106 מיליארד דולר, כשהשקעות החוץ בה עומדות על קצת למעלה מ-3.6 מיליארד דולר בשנה. 

• החשד: העלמת הכנסות משיפוצים ובנייה בסכום של כ-1.5 מיליון שקל
• ד"ר איתמר כספי ימונה למנהל האגף המוניטרי בבנק ישראל
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• הריבית תרד מחר ל-4.25% - איך זה ישפיע עליכם?

לאחר הפחתה מסוימת בחודש שעבר, האינפלציה המצרית קפצה בחודש האחרון בלמעלה מ-1.5% והיא עומדת על 9.2% - כשהשיא השנה היה בפברואר עם 14.4% אינפלציה. עבור המצרים, שכרגע מוחים נגד שלטונו של הגנרל עאבד אל-פאתח א-סיסי, המצב רק הולך להחמיר. 

בשל הגירעון והניסיונות לשקם במעט את הכלכלה המצרית הדועכת, ההסכם עם ארגון הסחר העולמי קובע שמחירי הנפט צפויים לעלות בקרוב בין 16% ל-30%. הדבר יעלה את מחיר הסחורות והמזון, והמצרים, שברובם כפריים ועניים, עומדים לסבול. 

בכלל, בעשור האחרון מצרים היא לא בדיוק אי של יציבות. יותר כמו מדינת אי-יציבות. המהומות שהגיעו עם האביב הערבי, הפלתו של חוסני מובארק ועלייתם של האחים המוסלמים ומוחמד מורסי, שהופלו לבסוף על ידי א-סיסי, לא גרם למצרים לרוות נחת. בעיקר באחד מהתחומים המשמעותיים ביותר להכנסות שלהם - תיירות. 

אין להפריז בחשיבותה של התיירות לכלכלה המצרית, בין אם אלו הפירמידות או סיני. בממוצע, התיירות אחראית ל-12% מהתמ"ג של שכנתנו מדרום מערב וההכנסות ב-2018 הסתכמו ב-11.4 מיליארד דולר. עלייה יפה מ-7.6 מיליארד ב-2017 - אבל אתם כבר רואים את התמונה. המצב של מצרים לא משהו, כשאם לא יקרה משהו דרמטי, הגזירות הכלכליות המתקרבות רק יחמירו את ההפגנות בכיכר תחריר נגד א-סיסי. 

אז קופצים לאילת או מסתלבטים בסיני?

בתחילת הכתבה דיברנו על עלות של חופשה שאינה עולה על 1,500 שקלים. איך זה קורה? מחיר ללילה בחושה שכוללת מאוורר ומיטה עולה 170 לירות מצריות. כ-42 שקלים בלבד, כשבמחיר הזה מקבלים גם ארוחת בוקר, שמנצחת את מרבית ארוחות הבוקר שאכלתי בבתי מלון אירופאיים. ארוחה של דג טרי עולה 50 שקלים, נוסיף נשנושים ופירות ושתייה ואנחנו מגיעים ל-120 שקל ליום מחייה. מעברי גבול עוד 200 שקלים לבנאדם, נסיעות עוד 200 שקל לאדם והגענו פחות או יותר ל-900 שקלים. קניות, סיור בשטח, צלילה ועוד כהנה וכהנה ואולי נגרד את ה-1,500 שקלים.

מה קורה בתחום המלונות?

אז ככה, מבט זריז באתר טריווגו, מראה שכיום אין הבדלים משמעותיים במחירים בין המלונות היקרים יותר בסיני ובאילת. המחירים נעים בין 3,000 שקלים ל-4,000 שקלים (ל-4 לילות) למלונות היוקרה ללילה לזוג. 

אבל וזה אבל גדול, ההבדל במחירים התאזן רק בחודשיים האחרונים. זה קרה רק בשל העובדה שהמלונות באילת חתכו את מחירי החדרים בשל סגירת שדה דב והחשש מכך שהתייר הישראלי יפסיק להגיע. בשנה שעברה המחירים באילת היו גבוהים משמעותית. לא בכדי המלונאים באילת דיווחו על קיץ רווחי במיוחד, אחרי ירידה לאורך שנים בהכנסות. לישראלים נמאס שמנצלים אותם והם בחרו יעדים אטרקטיביים יותר בטורקיה ויוון.  

כמו כן, אי-אפשר להתעלם מחוזקו של השקל. כיום שער ההמרה בין השקל ללירה המצרית עומד על שקל ל-4.7 לירות מצריות, כשלשקל בחו"ל יש כוח קנייה גדול מאוד. מה שאומר שיציאה למסעדה, לשייט או טיול מדברי, יעלה משמעותית יותר באילת ובכך יעלה את כלל ההוצאה על החופשה. 

נכון, אפשר למצוא מלוני דירות באילת שמתחילים בפחות מ-200 שקל ללילה. אבל הם רחוקים מכל מוקדי התיירות והסטנדרט בהם נמוך ביחס לסטנדרט הישראלי. כמו כן המרחק מצריך התניידות עם רכב או מוניות ודאגה מתמדת לאוכל, ששוב, מעלים את מחיר החופשה. 

מה אתם מחפשים - חופשה משפחתית או זוגית?

פקטור נוסף שצריך להתמודד עמו הוא הרכב האוכלוסייה במלונות. המלונות של אילת הם מוקד משיכה למשפחות רבות ובני נוער שמגיעים להתארח. לכן מרבית המלונות מכוונים לקראתם עם פעילויות רועשות ביום ובלילה, כשסביר להניח שתשמעו תינוקות בוכים ותראו ילדים רצים וצועקים בבריכה. 

לא שיש בעיה עם זה, אבל למבוגרים שרוצים לנפוש זה לא המצב האידיאלי. אמנם גם בסיני יש מלונות מוכווני משפחה, אך פיזור התיירות הוא על פני שטח רחב יותר, מה שמאפשר למבוגרים המבקשים שקט מפלט נוח יותר. 

בלי קשר, עלויות של משפחה מעלות משמעותית את המחיר. ל-4 לילות לשני מבוגרים ושני ילדים בני 5 ו-10, המחירים מתחילים מאזור ה-2,000 שקלים במלונות הזולים, אך במלונות היקרים יותר המחירים מדגדגים את אזור ה-10,000 שקלים ובמקרים קיצוניים אף יכולים להגיע ל-30,000 השקלים. לא זול בכלל וזה בלי לחשב את העלויות הכרוכות בהפעלת הילדים בעיר אילת. 

בסיני לעומת זאת, בעבור אותם 4 ימים עבור אותה משפחה המלונות מתחילים ב-800 שקלים ויכולים להגיע ללמעלה מ-35,000 שקלים במלונות הסופר יוקרתיים. עם זאת מרבית המלונות נעים בסכומים של בין 2,000 ל-3,000 למשפחה. זה כבר הבדל מהותי. 

הביטחון האישי שלכם.

ביטחון אישי

נושא שמעניין ישראלים רבים הוא כמובן הביטחון האישי. כאן, על פניו, המצב של סיני אינו מזהיר, אבל המציאות כמו שאומרים, מורכבת. יש מדד בינלאומי לטרור שקוראים לו אינדקס הטרור. למצרים יש ניקוד לא מחמיא של 7.35 מתוך 10. מה שמציב אותה במקום ה-9 והלא מכובד בעולם. ישראל לדוגמה, במקום ה-40 עם ניקוד של 4.58. 

נתון זה, עד כמה שנשמע מאיים, עדיין לא מפחיד את מרבית הישראלים שגדלו על אוטובוסים מתפוצצים בשנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000. צריך גם לזכור שבצפון סיני עדיין יש חוליות של דאעש, אבל בינינו, כמי שהיה לא מעט פעמים בסיני, אני מפחד יותר לנסוע לירושלים, שם הסיכוי שאדקר גבוה פי כמה וכמה.

עם זאת, ראוי לזכור שתי עובדות חשובות. האחת, סיני בעצם מחולקת ל-3 חלקים. צפון, מרכז ודרום. צפון סיני, שמופרדת מאזור הדרום - בו נופשים מרבית הישראלים - מופרד על ידי המרכז, שהינו אזור מדברי הררי, קשה מאוד לניווט וחצייה, שצבא מצרים, בסיועה של ישראל, מקשה עוד יותר על התנועה של גורמים עוינים. בהסתכלות כזו, טכנית, דאעש יותר קרוב לתל-אביב ובאר שבע מאשר לדהב ושארם א-שייח.

הנתון השני הוא חשוב לא פחות. הפעם האחרונה שבה היה פיגוע נגד מטרות ישראליות בסיני היה לפני 15 שנה. 15 שנה! אז אירעו שני פיגועים במקביל, האחד נגד מלון טאבה והשני בחוף ראס א-שטן האהוד על ישראלים רבים. היו הרבה ביקורות על התנהלות הרשויות המצריות באותם המקרים המצערים, אבל מאז הלקחים נלמדו ושיתוף הפעולה עם ישראל בתחום הודק. 

הלוואי עלינו כאלה נתונים בארץ. 

בנוסף, המצרים שמודעים לחשיבות הכסף הנכנס מתיירות בסיני, הגדילו את כמויות כוחות ההצלה ואת הנוכחות הצבאית סביב מוקדי התיירות בחצי האי במטרה לשמור על מקור ההכנסה. את התוצאות רואים בשטח.

אז מה החלטנו?

בין אם אתם זוג, יחידים או משפחה, לכל אחד ואחת מאיתנו יש את שיקוליו והעדפותיו הוא. מצד אחד מלון הכול כלול באילת הוא פיתרון נוח למשפחה, מצד שני חוויה תרבותית עם פנינות תיירותיות ייחודיות זה סיני. 

ההבדל הפיננסי המהותי הוא לאו דווקא במלון עצמו, אלא יותר בהוצאות על הפעילויות שמסביב, היקרות בהרבה בשל המבנה של התיירות הישראלית השואפת למקסם רווחים על תיירים, גם בעיר ללא מע"מ כמו אילת. אף על פי כן, הנופש בסיני יוצא לאדם בממוצע זול בעשרות אחוזים. 

כשאני מודע לכל השיקולים, הכלכליים והביטחוניים, באופן אישי אני את דעתי חרצתי מזמן. החלטתי שכדאי לתרום לכלכלה של שכנינו, כדי לעזור במעט וככל יכולתי למדינה הערבית הראשונה שחתמה עמנו על הסכם שלום - אבל גם בשביל הבריאות הנפשית שלי.