למרות שנטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה של העובד חל על המעביד, הצגת תלוש השכר מהווה "ראשית ראיה בכתב" למאזן ימי החופשה של העובד

העובדות --------------- סלוצקי שי (להלן: "העובד") עבד כ-9 חודשים בעמוס 3 בע"מ (להלן: "המעבידה") כסמנכ"ל בינוי.

לאחר פיטוריו הגיש העובד לבית הדין האזורי תביעה לתשלומים שונים, שהגיעו לו לטענתו בעד עבודתו וסיום עבודתו: פיצויי פיטורים בצירוף פיצויי הלנה, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה ודמי הבראה.

המעבידה הגישה תביעה שכנגד, בה טענה, כי שילמה לעובד תשלומים ביתר בעד פדיון חופשה ותמורת הודעה מוקדמת.

ביה"ד האזורי דחה את גרסת המעבידה, לפיה העובד ניצל את מלוא ימי החופשה במהלך תקופת עבודתו ושולם לו פדיון ימי חופשה ביתר, מהטעם שלא הוצג פנקס חופשה. עוד קבע, כי העובד היה זכאי ל- 13.5 ימי הודעה מוקדמת, ולכן שולם לו ביתר עבור 1.5 יום הודעה מוקדמת. על כן, נקבע כי סכום זה יקוזז מהסכום שנפסק לטובת העובד בגין פדיון חופשה.

על פסיקת ביה"ד האזורי הגישה המעבידה ערעור.

לטענת המעבידה, טעה בית הדין, עת קיבל את תביעת העובד לתשלום פדיון חופשה, מטעמים אלה: בית הדין התעלם מתלושי השכר של העובד, מהם עולה כי ניצל 7 ימי חופשה; העובד לא עמד בנטל ההוכחה לסתור את תלושי השכר, ואף הודה בחקירתו כי ניצל ימי חופשה במספר הזדמנויות; בהתאם לקביעת בית הדין ביחס לכמות ימי החופשה עליהם סוכם עם העובד, היה מקום לקבוע כי העובד צבר ימי חופשה באופן יחסי לתקופת עבודתו, שולם לו פדיון חופשה ביתר ויש לחייבו בסכום זה.

בנוסף טענה המעבידה, כי נפלה טעות בתלושים ושולמו לו ימי חופשה ביתר.

העובד טען מנגד, כי כלל לא ניצל את ימי החופשה.

פסק הדין ---------------- בית הדין הארצי לעבודה קיבל את הערעור בחלקו ופסק כי:

מהראיות עולה, כי לעובד שולמה מלוא החופשה שנצברה לזכותו לפי תלוש השכר. נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה של העובד חל אמנם על המעביד. עם זאת, הצגת תלוש השכר מהווה "ראשית ראיה בכתב" למאזן ימי חופשה המגיע לעובד, בהעדר ראיה לסתור.

ביה"ד האזורי טעה עת קבע, כי אין לקבל את האמור בתלושי השכר בנוגע לניצול בפועל של ימי חופשה רק מן הטעם של העדר פנקס חופשה, כאשר העובד לא עמד בנטל לסתור את האמור בתלושי השכר. כמו כן, מפרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי אף עולה, כי העובד הודה בחקירתו הנגדית, ששהה מספר ימים בחופשה במהלך תקופת עבודתו, לרבות תקופה בה נסע ליוון.

לאור האמור, טעה בית הדין האזורי עת קבע, כי אין לקבל את האמור בתלושי השכר בנוגע לניצול בפועל של ימי חופשה על ידי העובד רק מן הטעם של היעדר פנקס חופשה, כאשר העובד לא עמד בנטל לסתור את האמור בתלושי השכר.

לכן, משהסכום ששולם לעובד בעד פדיון חופשה עם סיום העסקתו מהווה את סכום פדיון החופשה המלא לו היה זכאי בהתאם לנתונים בתלוש השכר האחרון, לא היה מקום לחייב את המעבידה בתשלום נוסף עבור פדיון חופשה. זאת ועוד, העובד מנסה לאחוז את החבל בשני קצותיו, כאשר טוען בסיכומיו, מחד כי לא ניצל כלל ימי חופשה חרף האמור בתלושי השכר (ומבלי שעמד בנטל לסתור זאת כאמור), ומאידך מבקש להסתמך על האמור בתלושי השכר בכל הנוגע ליתרת ימי חופשה שעמדה לזכותו עם סיום העסקתו. לפיכך, גם מטעם זה לא היה מקום לקבל את טענתו, כי לא ניצל כלל ימי חופשה.

טענת המעבידה, לפיה הסכום ששולם לעובד בעד פדיון חופשה שולם ביתר, בשל טעות שנפלה ברישום ימי החופשה, נדחתה בהעדר הסבר. האמור בתלושי השכר לעניין צבירת ימי החופשה מהווה הודאת בעל דין של המעבידה בזכאות העובד למספר ימי החופשה המצוין בתלושי השכר. גם המעבידה אינה יכולה לאחוז את החבל בשני קצותיו, כך שמחד יינתן משקל מלא לאמור בתלושי השכר בנוגע לניצול ימי החופשה, אולם מאידך לא יינתן משקל לאמור בתלושי השכר בנוגע לצבירת ימי חופשה.

לאור האמור, משנקבע כי יש לקבל את הנתונים בתלושי השכר בנוגע לצבירת ימי חופשה וניצולה, ומששולם לעובד כל המגיע לו בעד פדיון חופשה בהתאם לפרטים שבתלוש שכרו האחרון, אין מקום לחייב את העובד להשיב סכום כלשהו ששולם לו ביתר עבור רכיב זה.

(*) הכותבת - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".