בקרן המטבע מחמיאים: לא כדאי להסתחרר

בראשית החודש הקודם הסמיקו מעונג קברניטי המשק, ובראשם ראש-הממשלה, שר-האוצר ונגיד בנק ישראל. מומחי קרן המטבע הבין-לאומית פרסמו דוח חצי שנתי מחמיא ביותר. "ביצועי המשק יוצאים מן הכלל" זעקו הכותרות והמשיכו: "הציונים שקיבלה ישראל הם הטובים ביותר שקיבלה מגוף בין-לאומי בעל מוניטין מאז ומעולם. ההתנהלות המוניטרית היתה למופת".

כלכלני הקרן התרשמו מאוד מן הצמיחה בתוצר הלאומי העסקי של ארבע השנים האחרונות, שהיתה מעל ל-6% בשנה; מן הירידה בהוצאות הממשלה ביחס לתוצר - מ52% ל-46%; מן הירידה בחוב הלאומי ביחס לתוצר מ-120% לכ-82%. אנשי הקרן אמנם מרוצים מאוד, ובעיקר מן ההתנהלות המוניטרית, אבל לא לגמרי משום שהם טוענים שיש להקטין את החוב הלאומי עוד יותר ויש לטפל בתחומים שונים של שוק ההון והמערכת הפיננסית.

נכון, קברניטי המשק של שני העשורים האחרונים אימצו, ואלה של החומש האחרון - אפילו בחום, את המדיניות האהובה על קרן המטבע הבין-לאומית, אף כי לא נזקקו כלל להלוואותיה ועל כן אין לתמוה על כך שאלה מרוצים מן האימוץ. אולם, מה שלא גילו הדיווחים הללו כי עתידה של הקרן כבר הרחק מאחוריה. כספיה והמלצותיה למדיניות כלכלית הלכו ונדחו מן העולם. הקרן מונחת כיום בקרן זווית ותרה נואשת אחר תפקיד.

היקף הלוואות הקרן מגיע כיום ל-11 מיליארד דולר. סכום שיכול להצחיק גם את בנק לאומי שתיק האשראי שלו עומד על כ-45 מיליארד דולר. אגב, חלק ניכר מן ההלוואות ניתנו לתורכיה ועל כן יש המכנים את הקרן כ"קרן המוניטרית לתורכיה". לרשותה עומד סכום של 272 מיליארד דולר זמין להלוואות ואין דורש. הוצאותיה השנתיות מגיעות ל-900 מיליון דולר ואם לא תצליח לשווק את מזומניה יהיה עליה לעבור בעצמה אותו זובור, שהיא העבירה בהתנשאות למדינות שלהן העניקה אשראי: פיטורים נרחבים, דייטה תקציבית והימנעות מגרעון.

לשקיעתה של הקרן סיבות אחדות: אחת - השווקים המתעוררים (אפריקה ואסיה) והמשקים המכונים משקים במעבר (מזרח אירופה) אינם מוכנים עוד ללוות את כספי הקרן משום שזו מתנה את קבלת האשראי בניהול מדיניות כלכלית שאינם רוצים בה כי היא תלושה מצרכיהם. היא תובעת, למשל, שוק פתוח וחופשי ממדינות שיש להן בקושי שוק.

שניה - המדיניות הכלכלית, שהקרן עודדה כהקטנת מיסוי וצמצום תקציבים לאומיים גרמה ליצירת כמויות אדירות של כסף בעולם וכך נוצרו מקורות אשראי זול נטול תנאים פוליטיים שעשו את הקרן למיותרת. יישום נמרץ של מדיניות הקרן פעל כנגדה.

שלישית - מדינות דרום מזרח אסיה, שלמדו ממשבר 1998 שאין לסמוך על הקרן, הקימו להן קרן משלהן לשעת חירום והיא גדולה בהרבה.

רביעית - בשל כל אלה נפטרות המדינות העניות מעול הקרן ומחזירות לה את הלוואותיהן ממנה בטרם הגיעו מועדי הפרעון. בחודשים האחרונים עשו זאת עוד תשע מהן.

והנה, שבוע לאחר פרסום המחמאות המבשמות פורסם דוח נוסף, שחשף את תוצאותיה העגומות של אותה מדיניות כה מוחמאת. ושוב זעקו הכותרות, אלא שהפעם: "צמיחה לעשירים בלבד. הפערים ממשיכים להתרחב, כל עובד חמישי מתחת לקו העוני". דוח מרכז אדוה לשוויון וצדק חברתי הביא את ממצאיו, אשר לפיהם הפער בין השכר החודשי הממוצע שבין העשירון התחתון לעליון גדל וצמח לפי 13 וכי 19% מן השכירים, אלה המשכימים קום לעבודה ואינם נמנים עם מקבלי דמי אבטלה, חיים מתחת לקו העוני לעומת 10% ב-1989. כל נתוני המשק מלמדים על צמיחה ניכרת בעוני ובאי-השוויון החברתי.

ראוי איפוא שלא להסתחרר יתר על המידה ממחמאותיו של גוף שמרני, שהיה לטורח ולעול על מדינות העולם שנזקקו לו, צייתו לו ושילמו מחירים כלכליים וחברתיים כבדים בגינו של ציות זה.

* מאת: יאיר ברק, חוקר ההיסטוריה של המחשבה הכלכלית