עובדות וטענות:

ביום 20.12.89 הרשיע בית משפט הגבוה במחוז קרן שבמדינת קליפורניה בארצות-הברית את המערער, רופא במקצועו, בשני מעשי אינוס. באותה עת היה המערער אזרח ותושב ארצות-הברית. בעת ניהול משפטו, ואף לאחר הרשעתו, היה המערער משוחרר בערובה, והיה עליו להתייצב ביום 17.1.90 לדיון בטיעונים לעונש במשפטו, אך הוא לא עשה כן. משכך, הוצא כנגדו צו מעצר (אשר עדיין עומד בתקפו) ורשויות אכיפת החוק בארצות-הברית החלו תרות אחריו. כפי שידוע היום, ביום 22.1.90 נכנס המערער לישראל. בחודש פברואר 1992 הוא שינה את שמו לשם יונתן אפרת, ובחודש פברואר 1994 הוענקה לו אזרחות ישראלית.

כחלק ממאמצי החקירה לאתר את המערער, נערכו אף מספר פניות לרשויות אכיפת החוק במדינת ישראל. פניות ראשונות בעניין זה, עוד בשנת 1994, נענו בשלילה, ככל הנראה משום שנכלל בהן תאריך לידה שגוי של המערער. פנייה מאוחרת יותר, בה נכלל תאריך לידה נכון, נענתה על ידי משטרת ישראל ביום 16.4.97 בתשובה כי המערער נכנס לישראל ביום 22.1.90 ושינה את שמו לשם יונתן אפרת. תשובה זו, אשר יכולה היתה לאפשר את איתור המערער כבר באותה עת, לא טופלה, ולא ברור מה עלה בגורלה. ביום 9.12.04 נערכה פניה נוספת למשטרת ישראל, אשר הביאה לאיתור המערער בישראל מספר ימים לאחר מכן. משכך, פנתה ממשלת ארצות-הברית ביום 28.6.05 לממשלת ישראל בבקשה להסגיר לידיה את המערער לצורך גזירת דינו וריצוי עונשו.

המערער לא חלק בבית המשפט המחוזי על עצם קיומן של ראיות לכאורה נגדו ועל עצם הרשעתו.המערער טען לתחולת הסייגים להסגרה המנויים בסעיפים 2ב(א)(6); 2ב(א)(7); ו-2ב(א)(8) לחוק ההסגרה. סייגים אלה עניינם, בהתאמה, במקרה בו העבירה או העונש בגינם מבוקשת ההסגרה התיישנו לפי דיני מדינת ישראל; במקרה בו בשל מעשה העבירה קיבל המבוקש חנינה או מחילה במדינה המבקשת; ובמקרה בו היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור או באינטרס חיוני של מדינת ישראל.

בית המשפט המחוזי דחה את הטענות והכריז על המערער כבר-הסגרה. על כך הערעור דנן.

דיון משפטי:

כב' הש' עוזי פוגלמן:

הוראת סעיף 94א לחוק סדר הדין הפלילי, מאפשרת התליית ההליך המשפטי במקרה בו לא ניתן להביא את הנאשם להמשך משפטו, ואם זה התחמק מן הדין – ניתן לחדש את ההליך, אף אם חלפו תקופות ההתיישנות המנויות בסעיף 9(א) לחוק סדר הדין הפלילי. שימוש בסמכות המוקנית בסעיף זה – קרי, חידוש משפטו של נאשם שנמלט מן הדין – מלמד על הבעת דעה מצד התביעה הכללית כי האינטרס הציבורי הגלום במיצוי הדין עם הנאשם, גובר על המשקל שיש ליתן לחלוף השנים. הוראת סעיף 94א הנ"ל מבססת עצמה על מהלכים דיוניים הננקטים מקום בו המשפט תלוי ועומד. מהלכים אלו לא התקיימו במקרה הנוכחי, בו עוסקים אנו במשפט שהתנהל בארצות-הברית. להליכים אלו אין מקבילה בדין מדינת קליפורניה, שכן לפי דין מדינת קליפורניה דיני ההתיישנות חלים עד למועד הגשתו של כתב אישום ולא לאחר מכן. ממילא שאלת ההתיישנות במקרה כגון זה כלל אינה מתעוררת. על מנת ליתן תשובה לשאלה אם העבירה התיישנה לפי הדין הישראלי, עלינו לבצע אם כן, מהלך של "המרת נתונים" על דרך החלפת הנסיבות העובדתיות האקטואליות בנסיבות ישראליות היפותטיות.

במקרה שלפנינו, הוצא נגד המערער צו מעצר העומד בתקפו ומאמצי החקירה נמשכו במשך השנים, עד לאיתורו. אלה מלמדים על עמדתן החוזרת ונשנית של רשויות אכיפת החוק בארצות-הברית בדבר האינטרס בהבאת המערער לדין, למרות חלוף הזמן. נמיר נתונים אלה לדין הישראלי, ונמצא, כי לו היה מתרחש האירוע בישראל, הרי נוכח חומרת העבירות בהן הורשע, התחמקותו מן הדין, ועריכת החיפושים אחריו במשך השנים, היה ננקט המהלך של התליית הליכים וחידושם עם איתור הנאשם, לפי סעיף 94א לחוק סדר הדין הפלילי. על כן, העבירות שביצע המערער לא התיישנו לפי הדין הישראלי. תוצאה זו עולה בקנה אחד עם התכלית הראשונה והמרכזית שביסוד דיני ההסגרה והיא יצירתו של מכשיר יעיל לשיתוף-פעולה בין-לאומי במאבק בפשיעה, אשר אחת מן המטרות המרכזיות שלו הינה מניעת התחמקותם מן הדין של עבריינים, אשר ביצעו עבירה במדינה אחת ונמלטו למדינה אחרת.

סעיף 2ב(א)(7) לחוק ההסגרה: בית המשפט המחוזי דחה את הטענה לתחולת הוראת סעיף זה, וקבע כי רשויות אכיפת החוק בארצות-הברית לא התנהלו כמי שמחלו למערער, ואף ההפך הוא הנכון. המערער מסכים כי מחילה פורמלית לא היתה במקרה הנוכחי, אך טוען כי ממעשי וממחדלי ממשלת ארצות-הברית ניתן ללמוד כי זנחה את חיפושיה אחריו, ובכך מחלה לו על מעשיו. דין הטענה להידחות. שלטונות ארצות-הברית פעלו באורח עקבי על מנת לנסות לאתר את המערער. לא נתגלה – בין במפורש ובין במשתמע – כל סימן למחילה או חנינה מצידם.

סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה: תקנת הציבור שבסעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה הינה תקנת הציבור החיצונית, להבדיל מתקנת ציבור 'פנימית', ועניינה בעקרונות-יסוד, בהשקפות עומק ובאינטרסים נעלים של החברה והמדינה, עקרונות, השקפות ואינטרסים שהם כה עקרוניים וכה בסיסיים עד שראויים הם כי נדחה מפניהם מעשה של הסגרה. אכן, לא מן הנמנע כי בנסיבות חריגות ניתן יהיה להיזקק לטענה כי שיהוי קיצוני ובלתי סביר מצד המדינה מבקשת ההסגרה בנקיטת הליכי הסגרה, יכול לשמש יסוד לטענה של פגיעה בתקנת הציבור. עם זאת, בענייננו, לא נמצא כי היה שיהוי (וודאי לא שיהוי ניכר) בהתנהלות הרשויות בתקופה מאז שברח המערער מן הדין ועד לאיתורו בישראל. אמנם, חלף פרק זמן רב עד לאיתורו של המערער בישראל, אך כך ארע משום שלמרות מאמצי החקירה, לא עלה בידי הרשויות לאתר את המערער במועד מוקדם יותר. אכן, חלוף השנים כשלעצמו מכביד על המערער, אשר במשך השנים השתקע בישראל והקים בה משפחה. עם זאת, הכבדה זו הינה פועל יוצא של התחמקותו מן הדין במשך שנים ארוכות, ומשכך לא יכולה להישמע מפיו הטענה לפגיעה בתקנת הציבור. אף אם ציפייתו כי יוסיף להימלט מאימת הדין נכזבה, אין זו ציפייה לגיטימית שהדין מעניק לה הגנה.

גם לטענת ההגנה מן הצדק אין על מה שתסמוך. המערער ברח מאימת הדין לאחר שהורשע ובעוד משפטו תלוי ועומד. המערער הפר, הלכה למעשה, את האמון שנתן בו בית המשפט בקליפורניה אשר נמנע מלהורות על מעצרו, גם לאחר שהורשע בדין. גם אם ניתן היה לנהל את החקירה בעניינו בדרך שהיתה מביאה לאיתורו במועד מוקדם יותר, אין כאן חשש לפגיעה בעקרונות הצדק, שיכול לבסס הגנה שכזו.

אשר על כן, הכרזת בית המשפט המחוזי על המערער כבר הסגרה, בדין יסודה.