בעלים של חברה בן 50 חטף אירוע מוחי - איך למנוע מהחברה לקרוס?
בעל חברה מצליחה בן 50 חוטף אירוע מוחי, ככה באמצע החיים, במהלך ישיבה מתוחה עם סמנכ"לית הכספים שמדווחת לו על בעיית תזרים מזומנים חריגה. המנכ"ל בטיפול נמרץ כשבני משפחתו סביב מיטתו ואילו סמנכ"ל השיווק, היועץ המשפטי של החברה וסמנכ”לית הכספים מכנסים ישיבה דחופה על מצב החברה בעקבות אשפוז המנכ"ל ומתפתח ריב סמכויות.
זה לא מצב היפוטתי. זה יכול להתרחש בכל חברה גדולה או קטנה ובהיעדר ייפוי כוח מתמשך, בני משפחתו יפנו לבית המשפט למינוי אפוטרופוס לגוף ואפוטרופוס לרכוש שיודע לנהל חברה. אך הליך זה יכול להימשך תקופה ארוכה, במקרה ובני משפחה לא מסכימים או מסוכסכים ביניהם כשגם העומס בבתי משפט לא מוסיף. צריך לקבל את המושכות על החברה מהר ואין תמיד דרך לעשות זאת.
בעל החברה חטף אירוע מוחי - זה יכול להוביל לחדלות פירעון
ככל שעובר הזמן, החברה נכנסת לחדלות פירעון. עולה השאלה האם בני משפחתו של המנכ"ל שכזכור נמצא בטיפול נמרץ, יכולים לאבד את הווילה בסביון בעקבות תביעת ספקים ובנקים להוצאה לפועל? אם זה יקרה או לא, תלוי במה שנכתב בהסכם הממון בין בני הזוג - אם היה הסכם כזה. אם נכתב בו למשל שיש הפרדה רכושית מוחלטת בכל הנוגע לעסקיו, בני משפחתו לא צריכים לדאוג לפחות לגורלה של הווילה.
המסקנה ממקרה זה, היא שעל בעל עסק לדאוג לעריכת יפוי כוח מתמשך, הסכם ממון וגם צוואה וחשוב ששלושתם יהיו מסונכרנים ביניהם ויתאימו לנתוני המוטבים הרשומים בפוליסות הביטוח הפנסיוניות ובכלל. אירוע פתאומי יכול להתרחש בכל רגע: אירוע מוחי, התקף לב או אפילו פגיעה קוגנטיבית כתוצאה מתאונת דרכים שבעקבותיה הבעלים הפך לצמח.
- הבת דרשה לשמש אפוטרופוסית - מה קבע ביהמ"ש?
- הבעיה הגדולה של רילוקיישן - מה קורה כשאחד מבני הזוג רוצה לחזור ואיך מחלקים את הרכוש כשנפרדים?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אם בעל החברה נפטר ומבקשים להוציא צו ירושה בהסתמך על צוואה שאינה מסונכרנת עם רשימת המוטבים בפוליסות הביטוח, המוטבים שמופיעים בפוליסה גוברים על מה שייכתב הצוואה בכל הנוגע לחלוקת כספי הפוליסה בין היורשים. קורה לא פעם שבעל עסק רושם את אשתו הראשונה כמוטבת בפוליסות אך בינתיים הוא מתחתן בפרק ב' ושוכח מהעניין. במיקרה זה מה שנכתב בצוואה בנוגע לחלוקת הזכויות הסוציאליות שצבר לפני מותו אינו תקף, כי המנוח לא עדכן לפני מותו הפתאומי, את שמות המוטבים בפוליסות הביטוח.
החשיבות של יפוי כוח מתמשך, הסכם ממון וצוואה
כדי להיערך מראש למצב כזה, חשוב כאמור סינכרון בין הסכם ממון, יפוי כוח מתמשך, צוואה ורישום המוטבים בפוליסות השונות כמו גם בעלי זכות החתימה בחשבון הפרטי ובחשבונות הבנק של העסק כדי שהעסק יוכל להמשיך ולהתנהל.
לפגיעה רפואית או קוגניטיבית של בעל עסק או חברה יכולות להיות השלכות לא רק למשפחתו הקרובה אלא גם השפעות רוחב משמעותיות לחברה, לעובדים שלא יקבלו שכר, לספקים וללקוחות.
- ניסתה לעקוף איסור פיטורים בהריון - ותפצה עובדת
- השותפים הסתכסכו - ואז נחשפה התמונה האמיתית
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- תם קרב הירושה על עשרות מיליוני שקלים ומגדל בהרצליה
לכן, כשעורכים ייפוי כוח מתמשך למשל, ניתן למנות עד שלושה מיופי כוח כשאחד מהם יכול להיתמנות כמיופה כוח של העסק/החברה והשני לנושאים רפואיים והשלישי לרכוש המשפחה. כדאי שהמיופה כוח לעסק, יהיה בעל רקע כלכלי/ניהולי /שיווקי ושיהיה איש אמונו של הבעלים. זה יכול להיות רואה חשבון בחברה, היועץ המשפטי או בעל תפקיד אחר שהבעלים סומך עליו.
מיופה הכוח יקבל באמצעות ייפוי הכוח המתמשך, הנחיות מדויקות וברורות מראש איך עליו לפעול בכל מצב, כמו למשל איך ומאיפה ישולמו המשכורות לעובדים וכך הכל יתנהל תחת הוראותיו של הבעלים בעת שהיה עדיין כשיר ועד שיוכל לחזור לתפקידו. הסנכרון בין כל המסמכים המשפטיים הנ"ל הוא קריטי לחיות את היום ולתכנן את המחר והוא חובה ולא אופציה.
המשפחה מכפר טרומן הפסידה שוב - הפינוי ייצא לדרך
לאחר מאבק משפטי ממושך שנמשך יותר מעשור, בית משפט השלום דחה את תביעתן של בנות משפחת קלקודה, שביקשו לשמור על אחיזתן בשתי נחלות במושב, שנוצלו במשך שנים לשימושים מסחריים אסורים. פסק הדין מהווה חוליה נוספת במאבק שמנהלת רשות מקרקעי ישראל נגד שימושים לא חוקיים
בקרקע חקלאית, ומעביר מסר ברור: הקרקע הציבורית שייכת למדינה, ולא למי שעושה בה שימוש פרטי או עסקי
בצהרי יום סתווי שקט במושב כפר טרומן, בסמוך לשדות הירוקים שמתמזגים עם שובל המטוסים של נתב"ג, נחתם עוד פרק ארוך במאבק מתוקשר על אדמות המדינה. אחרי שנים של הליכים משפטיים, פסקי דין, ערעורים ועתירות חוזרות, בית משפט השלום ברחובות דחה על הסף את תביעתן של בנות משפחת קלקודה - ליהי, טל ומעין, שביקשו לעצור את פינוי משפחתן מהנחלות שעליהן נבנו מבנים מסחריים וחניון "חנה וטוס" לא חוקי.
מדובר באחד התיקים הבולטים בשנים האחרונות במסגרת המאבק שמנהלת רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) נגד שימושים חורגים וניצול עסקי של נחלות חקלאיות. פסק הדין החדש, שניתן על ידי השופטת אושרית הובר היימן, מאשר סופית כי גם הניסיון של הדור הצעיר במשפחת קלקודה לא הצליח לעקוף את קביעות בתי המשפט הקודמות, שהורו על השבת הקרקע למדינה. "ניכר כי בני משפחת קלקודה מסרבים להשלים עם התוצאה המשפטית הקובעת כי הם נדרשים לסלק ידם מן המקרקעין", כתבה השופטת בפסק הדין בהכרעתה, וקבעה כי מדובר ב"גלגול משפטי נוסף" שנועד להאריך את האחיזה בקרקע תוך הטרדת המדינה בהליכים חוזרים ונשנים.
שורשיה של הפרשה נעוצים עוד בשנות ה-90, אך הקונפליקט התלקח מחדש בראשית העשור הקודם. משפחת קלקודה, שחכרה שתי נחלות חקלאיות - נחלה 33 ונחלה 34 - מהמושב כפר טרומן, הפכה את האדמות החקלאיות לעסק משגשג. במקום לגדל גידולים חקלאיים, הוקמו שם חניונים מסחריים מסוג חנה וטוס, לצד מבנים מושכרים לעסקים פרטיים. על פי הערכות רמ"י, השימושים האלה גלגלו עשרות מיליוני שקלים בשנה.
"רמ"י זכאית להשבה מלאה של הנחלות, לרבות חלקות המגורים"
המדינה, באמצעות רמ"י, פתחה בשורת הליכים אזרחיים ופליליים נגד המשפחה, בטענה לשימוש חורג ולבנייה בלתי חוקית. ב-2019 ניתן פסק דין תקדימי בבית המשפט המחוזי מרכז־לוד, שבו נקבע כי יש להשיב את הנחלות למדינה. השופטת דפנה בלטמן קדראי קבעה אז כי, "בני הזוג קלקודה עשו שימוש חורג במקרקעין למטרות שאינן חקלאיות, בניגוד להסכם המשבצת ובהיקף נרחב ולאורך שנים רבות". בית המשפט חייב אותם גם בתשלום דמי שימוש ראויים בסכום כולל של כ-7 מיליון שקל. בערעור שהוגש לעליון נדחתה טענת המשפחה, ובית המשפט העליון חיזק את עמדת המדינה וקבע כי, "התנהלותם הקיצונית של המערערים עמדה בסתירה חזיתית לתכלית החקלאית של ההקצאה", וכי "המשיבה רשות מקרקעי ישראל - זכאית להשבה מלאה של הנחלות, לרבות חלקות המגורים".
- האח יוכל לקבל את המשק - וזה מה שיידרש לעשות
- ועד של מושב יפצה במאות אלפי שקלים
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אחרי שההורים הפסידו בכל הערכאות, ניסו הבנות לפתוח דף חדש, משפטית לפחות. בתביעתן החדשה, שהוגשה ב-2021, טענו ליהי, טל ומעין קלקודה כי יש להכיר בהן כבעלות "זכויות עצמאיות" במקרקעין, נפרדות מזכויות הוריהן. הן ביקשו מבית המשפט להורות כי הנחלות יוקצו להן מחדש, או לחלופין שיוכרו כ"ברות רשות" שיכולות להמשיך להתגורר בבתים שבשטח. במקרה הגרוע, כך הן טענו, מגיע להן לפחות דיור חלופי או פיצוי הולם.
