אשה ערירית הורישה דירה למטפל הסיעודי, קרובתה ערערה - מה קבע ביהמ"ש?

צוואה שנכתבה לטובת מטפל סיעודי תקוים בדיוק כפי שנכתבה. כך קבע בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב בפסק דין שפורסם באחרונה. השופטת איריס אילוטוביץ' סגל סבורה כי הצוואה משקפת את רצונה האמיתי של המנוחה, ערירית שמעולם לא התחתנה, להוריש את דירתה למטפל שהיה לה. המנוחה נולדה לפני 100 שנה. לא היו לה אחים והיא מעולם לא נישאה. היא היתה אשה משכילה ובעלת דוקטורט בגנטיקה, שגרה לבדה בדירתה שבתל אביב. בשלב מסוים בחייה היא חלתה בסרטן העור, ולאור מצבה הרפואי המעורער החל התובע ב-2004 להעניק לה טיפול סיעודי. כעבור שבע שנים, ביוני 2011, ערכה המנוחה את הצוואה שלה, שבמסגרתה היא הורישה את הדירה שלה למטפל שלה. ב-2014 היא הלכה לעולמה בגיל 90. לאחר מותה ניהלו המטפל ובת דודתה מדרגה שנייה, הנחשבת ליורשת שלה על פי דין (אחת מתוך שלוש), מאבק על עיזבונה.

טענה להשפעה בלתי הוגנת של המטפל

לדברי בת הדודה, על רקע מצבה הבריאותי הקשה בזמן שערכה את הצוואה, לא היתה קרובת משפחתה מודעת למעשיה. היא הוסיפה וטענה כי המטפל היה מעורב בהכנת הצוואה, ואף הפעיל על המנוחה השפעה בלתי הוגנת. לכן, לטענתה, הצוואה בטלה - וכפועל יוצא מכך יש לחלק את העיזבון ליורשות של המנוחה על פי דין. מנגד, המטפל עצמו עתר בדרישה לדחות את טענות ההתנגדות ולקיים את הצוואה של האשה שבה טיפל. השופטת אילוטוביץ' סגל דחתה את שלוש טענות ההתנגדות במלואן. לגבי עניין הכשירות בשעת עריכת הצוואה, היא ציינה בפסק הדין שפרסמה כי מומחה שמונה מטעם בית המשפט, שבדק את התיעוד הרפואי של המנוחה, קבע כי מצבה הקוגניטיבי בזמן כתיבת הצוואה היה טוב וכזה המאפשר לה להיות מודעת למעשיה בצורה טובה. גם בנושא המעורבות לכאורה של המטפל בהכנת הצוואה, הגיעה השופטת למסקנה כי למעשה לא היתה מעורבות שכזו. הוא הודה אמנם במהלך חקירתו הנגדית בבית המשפט כי עברה בראשו המחשבה שלפיה האשה עשויה להוריש לו את דירתה. ואולם לדבריו, "השתדלתי לשמור על נקיות עד כמה שאפשר, לא הזכרתי את זה ולא חשבתי על זה", והשופטת האמינה לו כי לא עסקג כלל בצוואה.

"השקיעה מחשבה בבחירת הזוכים בעיזבונה"

בהמשך דחתה השופטת גם את הטענה של בת הדודה, שלפיה הצוואה היא תוצר של השפעה בלתי הוגנת מצד המטפל. "התרשמתי כי המנוחה היתה אשה חכמה וצלולה, אשר השקיעה מחשבה בבחירת הזוכים בעיזבונה ותוך כך ערכה את צוואתה, אשר שיקפה את רצונה", היא כתבה בפסק הדין. כמו כן, ציינה השופטת כי למנוחה היו שני מטפלים סיעודיים – התובע ועוד אשה. לדבריה, בחירתה לצוות את הדירה שלה דווקא לאחד מהם מלמדת על בחירה מושכלת, להבדיל מכזו שנעשתה תחת לחץ והשפעה פסולים. לסיכום, חידדה השופטת כי גם אם הורשת הדירה למטפל – שסובל בעצמו ממחלה, מקבל קצבת נכות ונאלץ לעבור לעתים תכופות בין דירות – נעשתה על רקע רחמים שחשה האשה עליו, הרי שאין בכך כדי להוות השפעה בלתי הוגנת הפוסלת את הצוואה. לאור כל אלה, הוחלט בסופו של יום לקיים את הצוואה שנכתבה לטובת המטפל הסיעודי. על רקע העובדה שעלה כשל בהתנהלות של התובע - הסתרת העובדה שהוא היה המטפל הסיעודי של המנוחה מהאפוטרופוס הכללי, קבעה השופטת כי בת הדודה לא תשלם לו הוצאות משפט. מקרה זה מדגיש את החשיבות הרבה של עריכת צוואה ברורה ומסודרת, במיוחד כאשר מדובר במקרים לא שגרתיים כמו הורשה לאדם שאינו בן משפחה. החוק בישראל מאפשר לכל אדם לקבוע מי יירש את רכושו ואת נכסיו לאחר מותו, ולצוואה יש תוקף משפטי מחייב אם נערכה בהתאם לחוק. עם זאת, במקרה של הורשה לאדם שאינו קרוב משפחה, כמו מטפל או חבר, יש לבדוק אם לא הופעלו על המוריש לחצים או השפעות לא הוגנות בעת עריכת הצוואה. הדיון סביב המקרה הזה מעלה שאלות מורכבות הנוגעות לנושאים כמו אמון, נאמנות, והקשר בין מטפלים סיעודיים למטופליהם. בעוד שבית המשפט יידרש לבחון את תקינות הצוואה ואת כשרותה של המצווה בעת עריכתה, כדאי לראות אם התוצאה במקרה הזה עשויה להשפיע על מקרים דומים בעתיד. במקרה אחר, הכריע בית המשפט העליון באחרונה במקרה שבו גבר שנפרד מאשתו דרש את הירושה שלה, מכוח צוואה ההדדית שנחתמה ביניהם, על אף שהאשה ערכה צוואה חדשה לטובת ילדיה בלבד. המנוחה והגבר נישאו זה לזו והביאו לעולם בן משותף. למנוחה היה זה ילד שלישי, שכן היו לה שני ילדים מנישואים קודמים. לפני 12 שנה חתמו בני הזוג לשעבר על צוואה הדדית, שלפיה אחרי פטירתו של הראשון יעבור הרכוש המשותף של השניים – הכולל גם את דירת המגורים – לשני, ואילו לאחר מות השני יעבור העיזבון לשלושת ילדי האשה בחלקים שווים. בשלב מסוים נקלעו היחסים בין השניים למשבר, ועקב כך הגישה האשה בקשה לצווי הגנה, תביעת גירושים ותביעה לפירוק שיתוף. בהמשך היא אף ערכה צוואה חדשה לטובת ילדיה בלבד, תוך נישול הבעל, אלא שבשום שלב היא לא הודיעה לו על ביטול הצוואה ההדדית. ואולם עוד לפני שהושלמו הליכי הגירושים, נפטרה האשה אחרי שניהלה מאבק ממושך במחלת הסרטן. במקרה נוסף, הכריע באחרונה בית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה במקרה שבו נדרש לקבוע מה גובר על מה - הסכם ממון או צוואה. בנותיו של גבר שהלך לעולמו הגישו תביעה בדרישה לנשל את זוגתו מירושתו, מכוח הסכם הממון שעליו חתמו השניים ב-2005. המנוח והנתבעת החלו לחיות יחד כידועים בציבור ב-2005. במאי של אותה השנה הם אף חתמו על הסכם ממון המחיל עליהם משטר של הפרדה רכושית. כעבור 18 שנה של חיים משותפים הלך בן הזוג לעולמו. בפברואר האחרון קבע בית המשפט, בהסכמת אלמנתו של המנוח ושלוש בנותיו, כי יינתן צו ירושה שלפיו ארבעתן תירשנה אותו בחלוקה של 50% לאלמנה ו-50% לשלוש הבנות. ואולם אחרי מתן צו הירושה הבנות התחרטו על הסכמתן לחלוק בירושה. למרות צו הירושה שניתן, במרץ האחרון הן פנו לבית המשפט בבקשה להצהיר עליהן בתור היורשות הבלעדיות של אביהן, ועל אלמנתו כמנושלת מהעיזבון שלו. לטענתן, הסכם הממון מתייחס למקרה של פטירתו של אחד מבני הזוג - מה שמוכיח שאביהן והנתבעת התכוונו לנשל אחד את השנייה מהירושה העתידית.