השופט אביים ברקאי מבית משפט השלום בתל אביב קבע כי העיתונאי בן כספית הוציא את דיבתו של ח"כ אריה מכלוף דרעי וישלם לו פיצוי של 40 אלף שקל בתוספת 20 אלף שקל הוצאות משפט. השופט קבע כי "האמירה המתייחסת לתובע  דרעי כמי "שדמם של 45 נספי מירון מרוח על ידיו" היא אמירה מכפישה. האמירה היא בגדר הוצאת לשון הרע שאינה מוגנת ויש לחייב את הנתבע כספית בסעדים בגינה.

דרעי תבע את כספית בתביעת לשון הרע ודרישה לפיצוי של 400 אלף שקל, בנוגע לפרסומים שלו בטורו בעיתון מעריב, מחודש דצמבר 2021 שהתייחסו לחלקו הנטען של דרעי באירוע "אסון מירון". אסון שאירע ב-ל"ג בעומר, אפריל בשנת 2021 בו נפגעו כמעט מאתיים אנשים. באסון נהרגו ארבעים וחמישה ונפצעו מאה ארבעים וחמישה בני אדם.

התביעה הוגשה תשעה ימים לאחר הפרסום הראשון בעיתון ויומיים לאחר הפרסום השני. בטורו כתב כספית כי "דרעי, עבריין מורשע שדמם של 45 נספי אסון מירון מרוח על ידיו". ובפרסום השני באותו חודש כתב   "בפני הוועדה הזו נשמעו, עד עכשיו, 2 מתוך 20 עדויות, שמהן עולה בוודאות שהדחיפה לקיומה של הילולת מירון במתכונת הרגילה שלה, ללא הגבלות כלשהן, הגיעה מדרעי. היו עדים שטענו שמדובר גם בלחץ מאסיבי של השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה. היו עדים שאמרו שמאחורי שני אלה היה לחץ כבד של נתניהו. המעורבות של דרעי לקיים את ההילולה בלי הגבלת כניסה עולה בעדויות הללו בבירור. על פי היועצת המשפטית של משרד הדתות, דרעי "ביטל" את השר המכהן במשרד, נכנס לנעליו וניהל את העסק".

דרעי עתר לפרסום הודעות תיקון וכן בפיצוי כספי של 400 אלף שקל. הסיבה לפיצוי לפי כתב התביעה היא  "בהתחשב במעמדו של הנתבע, תפוצתם הנרחבת של הפרסומים הן בעיתון "מעריב" של יום שישי והן בחשבון הטוויטר שלו 282,382 עוקבים נכון ליום 22.12.21, והעובדה כי הפרסומים נעשו בעיצומה של עבודת ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון מירון ועל מנת להשפיע על עבודתה של ועדת החקירה".

השופט ציין כי "קיימת מורכבות באמירה לפיה "דמם של 45 נספי מירון מרוח על ידיו" של התובע. אמירה כזו עלולה לייחס לתובע אחריות ישירה למותם של 45 נספי מירון,  כאשר אחריות כזו כלל לא נקבעה. לא על ידי בתי המשפט ולא על ידי ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון.

 

אריה דרעי ובן כספית. צילום יהונתן בלום ולע"מ

לא נקבעה אחריות לדרעי

השופט הוסיף כי  "אין חולק על כך שבעת הפרסומים לא נקבעה כל אחריות המיוחסת לתובע. אדגיש שאפילו היה נקבע בדיעבד שהתובע אכן אחראי לאסון בו נספו ארבעים וחמישה בני אדם, עדיין היה צורך לדון בשאלה מה דינו של פרסום מוקדם המייחס לפלוני אחריות פלילית, בטרם נקבע כך מבחינה משפטית.

השופט ציין כי  "התובע לא היה בין האישים שקיבלו הודעות אזהרה - ובמילים פשוטות, הטריבונל השיפוטי אשר הוקם לבחון את אסון הר מירון, לא מצא שיש להעביר את התובע אל "השלב השני" של החקירה. שלב בו הוא עלול להימצא אחראי לאסון או להיבטים שונים המתייחסים אליו".

השופט קבע כי "האמירה המתייחסת לתובע כמי "שדמם של 45 נספי מירון מרוח על ידיו" היא אמירה מכפישה. האמירה היא בגדר הוצאת לשון הרע שאינה מוגנת ויש לחייב את הנתבע בסעדים בגינה. לגבי הפרסום השני קבע השופט כי "האמירות בפרסום מתייחסות לתיאור עיתונאי של מצב דברים נתון והתייחסות לעדויות שכנטען נשמעו בפני "ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון". בנסיבות הענין אין לראות באמירות אלה כהוצאת לשון הרע, בוודאי אין להסיג את גבולה של וועדת החקירה, לבדוק את כלל העדויות והראיות שהוצגו ולקבוע קביעות שהן בסמכות אותה וועדה".

במסגרת כתב התביעה טען דרעי באמצעות עורך דינו אילן בומבך  כי במסגרת טור הקבוע במהדורת יום שישי של עיתון "מעריב", כספית כתב מאמר ובו כתב: "דרעי, עבריין מורשע שדמם של 45 נספי אסון מירון מרוח על ידיו". אמירה שהיא הוצאת לשון הרע תוך כוונה לפגוע בתובע ובשמו הטוב. דרעי בתביעתו הפנה לכך שכספית בחר לעשות שימוש במילים "עבריין מורשע" אף שהוא ריצה את עונשו כעשרים שנה לפני הפרסום. לגישתו, אדם סביר הקורא את המילים עלול לחשוב שהוא הורשע בעניין אסון מירון.  באשר לביטוי "דם על הידיים" ציין דרעי כי ביטוי זה שגור כיום כאשר דנים בשחרור מחבלים ומתארים את המחבלים הקשים והנוראים ביותר. לדבריו, במילים "דרעי, עבריין מורשע שדמם של 45 נספי אסון מירון מרוח על ידיו" הוציא הנתבע דיבה וביקש לפגוע בו באופן ברור.

בנוסף, בטור נוסף שכתב כספית הוא שב והוציא נגדו דיבה. בפרסום נוסף בדצמבר 2021 טען כספית כי המשפט "דמם של הרוגי מירון מרוח על ידיו" של התובע, הוא בגדר דעתו הפרטית בלבד. וכלשון הפרסום בעיתון – "משפט שבא לשקף את דעתי הפרטית ולא עובדה כלשהי. משפט שהתגבש בראשי בעקבות מעקב אחר העדויות הנשמעות בפני ועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון". עוד כתב כספית "נדמה לי שהמסקנה שאליה הגעתי לגיטימית וחוסה בגבולות חופש הביטוי והדעה. ייתכן שהשפה הייתה ציורית מדי. הדם מרוח וגו'. בתכל'ס, הכוונה ברורה: על פי העדויות עד כה, אריה דרעי, לעניות דעתי שאינה קובעת, הוא אחד האשמים באסון מירון".

בנוסף טען דרעי כי כספית לא פנה אליו על מנת לבקש את תגובתו להאשמה.  אילו היה מברר את העובדות טרם פרסומן הרי היה לומד שהטלת האשמה החמורה בעניין האסון במירון היא אקט שיקרי המנוגד למציאות.

הבעת דעה

מנגד טען כספית כי הפרסום הוא הבעת דעה ברורה בעניין שבראש סדר היום הציבורי - אסון מירון, וכי מטרת הגשת התביעה היא "להטיל אפקט מצנן" על נכונותם הן של כספית עצמו והן של אחרים מלהשתתף בדיון בעניין ציבורי זה או לעסוק בעדויות הנשמעות באשר לאחריות דרעי . כספית גם טען כי מדובר בתביעת השתקה ומשכך דינה סילוק על הסף.

לטענתו יש להתייחס לפערי הכוחות בין הצדדים וכי הוא מצוי בעמדת נחיתות. כספית הפנה לכך שדרעי בחר להגיש כנגד תביעה אישית ואפילו לא צירף ותבע את העיתון בו פורסם הטור. התנהלות זו מלמדת על כך שהתביעה הוגשה בשל ענין ציבורי ותוך ניסיון השתקת ביקורת הנמתחת על התובע לאור עדויות הנשמעות בקשר לאחריותו לאסון מירון.

כספית ציין שדרעי הוא איש ציבור מזה שנים רבות, פוליטיקאי, חבר כנסת ושר לשעבר. שהורשע בשנת 1999 בעבירת שוחד, שלוש עבירות מרמה והפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. כספית הוסיף כי בזמן הרלוונטי לאסון מירון, בחודש אפריל 2021 כיהן דרעי כשר הפנים, פעל כשר הדתות בפועל וכחבר קבינט הקורונה. התובע היה מי שקידם את פתיחת שערי אירוע ההילולה בהר מירון לכלל הציבור, ללא הגבלת כמות המתפללים. וכי הוא  והשר לביטחון פנים הגיעו להסכמה על קיום האירוע ללא הגבלות חרף התנגדות משרד הבריאות.

כספית טען כי המילים שנכתבו על ידו הן הבעת דעה לגיטימית המוגנת במסגרת חופש הביטוי. לטענתו, המילים "דם על הידיים" הן מטבע לשון ואינן מונח משפטי. כספית טען כי עומדת לו הגנת אמת דיברתי ותום לב בהתאם לסעיף 14 ו-15 לחוק. לטענתו גם עומדות לו הקלות מכוח החוק שכן הבהיר עמדתו בפרסום נוסף מיום

השופט ברקאי קבע כי "יש לקבל התביעה באופן חלקי ביחס לפרסום זה. הפרסום הראשון בגינו הוגשה התביעה כלל את האמירה - "דרעי, עבריין מורשע שדמם של 45 נספי אסון מירון מרוח על ידיו". ניתן לחלק את הפרסום לשניים – לאמירה לפיה התובע הוא "עבריין מורשע" ולאמירה לפיה "דמם של 45 נספי אסון מירון מרוח על ידיו" של התובע.

"עבריין מורשע" זה לא לשון הרע

לגבי המילים "עבריין מורשע" קבע השופט כי "אין לראות את האמירה כהוצאת לשון הרע שכן עומדת לתובע לכל הפחות הגנת "אמת דיברתי". התובע אכן הורשע בעבר בעבירות שונות וזאת כבר בשנת 1999. העובדה שחלפו למעלה מעשרים שנה ממועד ההרשעה ו"כמעט עשרים שנה" מריצוי העונש בגינה אינה שוללת את חירותו של הנתבע להתייחס לאותה הרשעה. השופט ציין כי "אמירות כספית היו בגדר ביקורת על התנהלות דרעי במסגרת תפקידיו ומעמדו הציבורי. מכאן אזכר התנהלות אחרת, רחוקת שנים, של הנתבע במסגרת תפקיד ציבורי. האזכור אינו מחמיא בהכרח לתובע, אך הוא מותר ומוגן מכוח החוק.

בנוסף ציין כי "המחוקק אכן ביקש להגן על מי שחטא אך חזר למוטב ואכן קבע כללים בהם לא תהיה התייחסות להרשעות קודמות של אדם. חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים לא אוסר ציון העובדה שאדם כלשהו הרשע בעבירה פלילית, זאת אף אם חלפו שנים רבות ממועדי ההרשעה וריצוי העונש".

השופט פסק כי "לעומת זאת, האמירה – "דמם של 45 נספי אסון מירון מרוח על ידיו" – היא אמירה מכפישה ובגדר הוצאת לשון הרע. היא מקשרת ישירות בין מותם של הרוגי האסון לבין דרעי. קורא סביר אשר נחשף לאמירה כזו בהחלט יכול לקבל את הרושם כאילו התובע הוא זה שאשם במותם של ארבעים וחמישה ההרוגים באסון. אין מדובר בדיווח אינפורמטיבי או אזכור הרשעה פלילית של אדם – אלא קביעה עיתונאית בדבר אחריות אישית למותם של אנשים. האמירה אף לא סויגה ולא הוגבלה, בוודאי לא בפרסום הראשון. כך למשל, לא נכתב שהתובע עלול להיות מואשם במותם של הרוגי האסון. לא נכתב שהתובע עלול להיחקר בגין מותם של הרוגי האסון. האמירה נוסחה ונכתבה כקביעה וכמסד להמשך מאמר הדעה של הנתבע.

השופט ברקאי הוסיף כי "האמירה לפיה דמם של 45 נספי אסון מירון "מרוח" על ידיו של התובע, מקשרת ישירות בין האסון והמוות לבין הגורם המחולל כביכול. ובמילים פשוטות – מקשרת בין האסון והמוות לבין אשמה נטענת של התובע, קישור אשר לא מן הנמנע מביא את קוראי המאמר לייחס לתובע אחריות פלילית למותם של עשרות נספי האסון. אין מדובר באמירה כללית בדבר אחריות גורפת להתנהלות כזו או אחרת, אלא אמירה ספציפית המתייחסת ישירות לעשרות נספים ששמותיהם ידועים ואף פורסמו החל מיום למחרת האסון. הפרסום עצמו הוא בגדר הוצאת לשון הרע. ייחוס עבירה פלילית לאדם הוא כשלעצמו אמירה מכפישה. ייחוס עבירה פלילית שנעשה שלא כדין הוא גם בגדר הוצאת לשון הרע".

 

 השופט כתב בפסק דינו כי "אסון הר מירון הוא לצערנו אירוע ספציפי וקונקרטי - בעניינינו, מותם המצער של נספי אסון מירון הוא בהחלט אירוע "ספציפי וקונקרטי". הקורא הסביר המתייחס למוות זה רואה לנגד עיניו כיצד "הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה", כמילותיו של המשורר חיים גורי. וביחס לאותה שורה ארוכה של ארבעים וחמישה נספי אסון מירון – פרסם הנתבע אמירה ספציפית גם כן לפיה - "דמם של 45 נספי אסון מירון מרוח על ידיו" של התובע.

השופט קבע כי "אמירה זו, גם אם פורסמה תוך כדי מאמר פובליציסטי שהנתבע אינו המרכז בו – היא בגדר גשר אחד רחוק מידי ביחס לתובע. זו בהחלט הוצאת לשון הרע.  לנתבע גם לא קמה הגנת סעיף 15 לחוק והפרסום אינו חוסה תחת הגנת "עיתונאות אחראית" לחוק איסור לשון הרע. הנתבע הוא עיתונאי, והאמירה המכפישה, כדבריו, נבלעת בתוך מאמר דעה שלם כשההתייחסות לתובע היתה אגב אחד מנושאי המשנה במאמר. מכאן, טוען הנתבע להגנה שקמה לו. במלוא הכבוד, אין לקבל טענה זו".

השופט גרוניס קבע בפסק דין אילנה דיין כי "חובותיו של המפרסם לאמת את העובדות טרם הפרסום ולהסתמך על מקורות מהימנים ורציניים, הן חלק מן האמצעים הסבירים שמצופה ממפרסם לנקוט טרם הפרסום כדי לוודא את אמיתותו. אם לא יעשה כן, עשויה לקום חזקה כי עשה את הפרסום שלא בתום לב. על מנת ליהנות מהגנת "עיתונאות אחראית" יש לקיים שני תנאים מצטברים – ראשית, יש לתמוך את הפרסום בעובדות קיימות וחד משמעיות, דבר שלא נעשה כדבעי בעניינינו. שנית ובנוסף, יש לקבל את התייחסות הנפגע, דבר שאין חולק על כך שלא בוצע".

 

לא קמה הגנת ''אמת דיברתי''

השופט קבע כי לכספית לא קמה הגנת "אמת דיברתי", משום שבפועל לא נכלל דרעי בין מקבלי מכתבי האזהרה מועדת החקירה,  בוודאי ניתן לומר שהתובע אינו כזה אשר נקבע ש"דם 45 נספי אסון מירון מרוח על ידיו". בנוסף קבע השופט כי אפילו אם דרעי היה נכלל, בדיעבד, ברשימת מקבלי מכתבי האזהרה – עדיין קיים קושי בפרסום המוקדם המייחס לו אשם במותם של נספי האסון. "לא ניתן להקל ראש באמירה המייחסת לאיש ציבור אשמה במותם של עשרות אנשים. אמירה ציורית המכתימה את ידיו בדם ההרוגים כמוה, כמעט, כדיווח על הרשעת אדם בביצוע פשע. ואולם התובע כלל לא נחשד, לא הואשם וממילא לא הורשע, חלילה, בגין מותם של הרוגי האסון. - המועד הקובע לבדיקת תוכנו של פרסום מכפיש ולבחינה האם הוא בגדר "אמת דיברתי" - הוא מועד הפרסום. ככל שבמועד הפרסום, הנפגע התובע לא הורשע בדבר – הרי אין לפרסם אמירות מהן עלולים להבין כאילו הורשע".   

לגבי העובדה כי דרעי בחר להגיש את התביעה אך ורק כנגד כספית ולא כנגד העיתון במסגרתו נעשה הפרסום מעריב. ציין השופט ברקאי כי "אכן ניתן לתמוה מדוע בחר התובע להתמקד אך ורק בעיתונאי שפרסם את האמירה. התנהלות זו נועדה גם על מנת לרכז המאמץ כנגד האחראי הישיר לפרסום, ולא מופרך יהיה לסבור שמאחורי הגשת התביעה עומד גם רצון להרתיע את הנתבע מביצוע פרסומים דומים בעתיד. עם זאת, בנסיבות הענין, אין בכך כדי לשנות תוצאת ההליך".

השופט קבע גם כי "אין מדובר במצב בו קמה טענת "הגנה מן הצדק" או טענת "תביעת השתקה", ההליך הוא הליך אזרחי. ברגיל ובהליכים פליליים, כאשר מוגשת תביעה כנגד חלק מבעלי הדין הנכונים עלולה לעלות טענה של "הגנה מן הצדק". טענת "הגנה מן הצדק" היתה עשויה לסייע גם לנתבע, ככל וההליך כנגדו לא היה ננקט כהליך אזרחי אלא כקובלנה פלילית".

בנוסף ציין כי "אין בהגשת התביעה רק כנגד הנתבע כדי לשלול את הסעד לו זכאי התובע. סכומה של התביעה והסיכון שבצידה אינו מביא את ההליך לכדי דיון האם מדובר בתביעת "השתקה". גם נימוקי התביעה אינם מופרכים ואינם כאלה שיש בהם כדי לדון בחשש מתביעת "השתקה".  לא כל תביעת לשון הרע המוגשת בניסיון לקבל פיצוי ואולי אף בניסיון להרתיע מפרסום מכפיש נוסף – תיחשב לתביעת השתקה. יש להיזהר מהגדרת תביעה כ"תביעת השתקה" כאשר התביעה עצמה מוצדקת, כאשר סכום התביעה אינו מופרך וכאשר לא קיים פער בלתי סביר בין התובע לנתבע מבחינת יכולתם הכספית, ואף לעיתים מעמדם הציבורי".

כמו כן, קבע השופט ברקאי כי לגבי הפרסום השני הוא דוחה את התביעה. בפרסום השני טען כספית עדויות שעלו מן הוועדה לפיהן דרעי דחף לקיום האירוע ללא הגבלות. השופט ציין כי הקביעה בפרסום זה אין בו משום הוצאת לשון הרע והוא אינו פוגע בשמו הטוב של התובע או בכבודו. הפרסום לא משפיל את התובע, לא שם אותו כ"מטרה לשנאה, לבוז או ללעג". הפרסום אינו בגדר הוצאת לשון הרע, הפרסום הוא הפעם בגדר תיאור עובדות והבאת דברים בשם אומרם. הפרסום לא מייחס לתובע אשם ישיר כלשהו במותם של נספי האסון, אלא מתאר עדויות של נחקרים אחרים בוועדה.

השופט ציין כי אין מקום לחייב את הנתבע בפרסום הודעת תיקון או הודעת הכחשה שופט ציין כי בפסק הדין יש קביעה לפיה בחלק מהפרסום הראשון עוול הנתבע בהוצאת לשון הרע. וכי דרעי יוכל לעשות שימוש בפסק הדין ולפרסמו בכל מסגרת חוקית שימצא לנכון. בכך תתקבל התרופה הנדרשת לצורך ריפוי עוולת הוצאת לשון הרע.

השופט קבע כי הפרסום שערך כספית נעשה במכוון ולא בהיסח הדעת. עם זאת, אין מדובר בפרסום שנעשה דווקא "בכוונה לפגוע" כמשמעותו בחוק  איסור לשון הרע. לא כל פרסום שנעשה במכוון, הוא פרסום זדוני שמטרתו לפגוע, להשפיל או להוציא לשון הרע ביחס למושא הפרסום. לא כל פרסום שנעשה במכוון ואפילו בחוסר תום לב, ייחשב כפרסום זדוני שנועד לפגוע כמשמעו בחוק.