״לטיפול במשבר הדיור, לא צריכים ניסים אלא מדיניות מושכלת שמבוססת על מחקר איכותי תומך מדיניות. דיור הוא אחד מהשירותים הבסיסיים והמשמעותיים שאדם צורך במהלך חייו, ולכן הוא נושא מרכזי בכל כלכלה. כדי לרכוש שירותי דיור, אדם צריך קודם כל להחליט אם לרכוש או לשכור דירה, ואם החליט לרכוש דירה, הרכישה מהווה כנראה את העסקה הכלכלית החשובה ביותר במהלך חייו״, כך אמרה נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, בפתח כנס חטיבת המחקר של בנק ישראל שעוסק בסוגיות בשוק הדיור. במסגרת הכנס, הוצגה עבודת המחקר של ניצן צור-אילן, שבחנה את ההשפעה של הגבלות על שיעור המימון במשכנתאות על הבחירות שעושים משקי הבית בבואם לרכוש דירה. לטענתה, ״המגבלה הראשונה שהטיל בנק ישראל על שיעור המימון לרכישת דירה, גרמה למשקי בית לבחור משכנתאות בשיעור מימון נמוך יותר, והובילה גם לרכישת דירות זולות יותר ומרוחקות יותר מהמרכז. הבנקים היו צריכים להקצות יותר הון להלוואות של מעל 60% הנחשבות בסיכון גבוה והעלו לאותם ׳לווים מסוכנים׳ את הריבית״. השידור הישיר מכנס בנק ישראל היום:  

נסביר כי המגבלה הראשונה בנושא שיעור המימון (LTV) החלה משנת 2010, ומשמעותה שהבנקים יקצו הון רב יותר כתמיכה במשכנתאות בשיעור מימון הגבוה מ-60%, כאשר ההנחיה לא נוגעת להלוואה של מתחת ל-800 אלף שקל.  במשכנתאות במימון של מעל 60% , ההפרשים בריבית עולים משמעותית  צור אילן סיפרה כי במסגרת המחקר, ממצא מעניין הוא כי בהשוואה של שני משקי בית בני אותו גיל והכנסה ובעלי מאפיינים כמעט זהים, האחד לווה משכנתא בשיעור מימון של 61% והשני בשיעור מימון של 59%, לפני המגבלה לא היה כל הבדל בריבית המשכנתא בין שני משקי בית אלה, ובעקבות ההנחיה, ישנו הפרש של 0.36% בין שני משקי הבית. ולדבריה מדובר ״בתוספת של אלפי שנים בשנה על תשלומי ריבית המשכנתא״. לטענת החוקרת, משקי הבית הגיבו לשינו האמור, ״היו רבים שהורידו את שיעור המימון שלהם מהבנק בעקבות השינויים והם משנים בחירותיהם וקונים נכסים באזורים באזורים סוציואקונומיים נמוכים יותר״. לדבריה של צור אילן, ״בעקבות השינויים בכל קבוצה באוכלוסיה, חל שינוי בשוק הדיור, אך המשקיעים הושפעו רבות יותר מן המגבלות שהוטלו. מגבלת המימון גרמה למשקי הבית לבחור נכסים שתואמים משכנתאות בשיעור מימון נמוך יותר ובריבית גבוהה יותר, הנכסים זולים יותר ריאלית ורחוקים יותר מהמרכז״.