הכלכלה העולמית ניצבת לפני צומת דרכים. בצל ההתרחשויות המדיניות - ביטחוניות באזורים כמו המזרח התיכון וצפון אפריקה, התייקרות הסחורות בכלל, הנפט והדלקים בפרט ומשבר החוב הריבוני בגוש האירו (שילווה אותנו תקופה ארוכה קדימה), הולכת ומתגבשת הכרעה חשובה אחת, לה המתינו צרכנים, חברות ומשקיעים זמן רב - הגיע הזמן לאסטרטגיית יציאה.

מדובר בהכרה בכך שאין מקום להוסיף להתמהמה עם ההחלטות החשובות שצריכות להתקבל בנושא המדיניות הפיסיקלית והמוניטארית - יש להדק ולרסן את שתיהן. יש למצוא את שביל הזהב בו ניתן להצעיד יחדיו מדיניות צנע תקציבית ומדיניות מצמצמת מוניטארית - קרי העלאת ריבית, סיום תוכניות של רכישת נכסים וכו'.

ההחלטה נופלת בגושי מטבע חשובים ובראשם גוש האירו, בו עלתה הריבית בפעם הראשונה לאחר כמעט שנתיים. אמנם, מדובר בצעד ראשון בלבד והשלכותיו המעשיות אינן כה גדולות (בהתחשב בקצב האינפלציה בגוש האירו, שהסתכם ב-2.6% ב-12 החודשים האחרונים, הריבית הריאלית עדיין שלילית). אולם, המהלך המסודר בו הדבר נעשה (ראש ECB אותת עליו חודש קודם לכן) וההערכות שזו תחילתו של תהליך לנרמול הריבית (לא צעד חד פעמי של נחכה ונראה כיצד ישפיע) מקנים לו חשיבות גבוהה בהרבה.

לרבים אצה הדרך, אך אני טוען שאין להקל ראש בעצם קבלת ההחלטה. אסטרטגיית היציאה חייבת להיעשות בצורה הדרגתית ואיטית, עם בחינה מדוקדקת ונכונות לחזור אחורנית, אם צריך, תוך כדי התהליך.

אנו נמצאים בתקופה בה משבר החוב הריבוני באירופה מראה, אם כבר, סימני הרעה, לא רגיעה. המשימה הכרוכה בהעלאת ריבית חזקה, שתיאלץ מספר מדינות באירופה לגייס הון יקר בעודן נוקטות מדיניות צנע ומנסות לחלץ את כלכלותיהן מהבוץ בו הן שקועות מסובכת מאוד והצלחתה רחוקה מלהיות מובטחת.

הבעיות לא מוגבלות לשטחה של אירופה כמובן. לא בטוח שהכלכלה העולמית ערוכה להשקה של אסטרטגיית יציאה חוצת גבולות. אביא מספר דוגמאות:

- זה עתה הודיעה קרן המטבע הבינלאומית על הפחתת תחזית הצמיחה של התוצר האמריקאי ב-2011; שני בכירים בפד העריכו אתמול במפתיע שכלכלת ארה"ב עדיין לא בשלה ללחיצה על דוושת הבלם והראו בכך שהמחלוקת בנושא בתוככי מוסד גדולים.

- ארגון OECD קובע שאין ביכולתו להעריך כעת מה יקרה לפעילות הכלכלית ביפן - הכלכלה השלישית בגודלה בעולם - בגלל האסונות שפוקדים אותה שוב ושוב והבעיות הקשות בכורים הגרעיניים שלה.

- בשקט בשקט, גם בסין הגדולה, שבשנה שעברה חלפה על פניה של יפן, מסתמן איפוק כלכלי בהמשך השנה. המדד המשולב של ארגון OECD שפורסם השבוע מראה זאת היטב.

במצב דברים זה, כלל לא בטוח שההתאוששות הכלכלית בעולם הגיעה לנקודת האל חזור מבחינת היכולת לעמוד כעת באסטרטגיית יציאה אגרסיבית:

- לא ברור אם מדיניות צנע, הגם שהיא הכרחית כדי להקטין את הגירעונות התופחים, לא תגרום לתוצר במדינות רבות להצטמצם שנית (תרחיש ה- Double dip ממנו חוששים רבים מאיתנו).

- לא בטוח שהעלאת הריבית תהיה אפקטיבית מספיק על מנת לבלום את ההתפרצות האינפלציונית בעולם, לפני שהתייקרות ההון תגביל את המגזר העסקי והיצרני (ממנו מצפים כולם ליטול את ההובלה).

- לא ברור אם צריך לתת להעלאות הריבית שכבר היו לעשות את שלהן, או להכות בברזל בעודו חם.

- אסור שמהירות תגרום למחלוקות וחוסר תיאום בין הרשויות הפיסיקליות (הממשלות), המוניטאריות (הבנקים המרכזיים) והרגלואטוריות. אסטרטגיית היציאה מסובכת גם כך, ואם הגורמים הללו יפתיעו זה את זה, או יתחרו אחד בשני, נזקה יהיה רב מתועלתה ואנו נחוש זאת די מהר.

- מחירי הסחורות פרצו קדימה בשנה האחרונה וצריך להבטיח שאם הזינוק ייבלם לפתע (ויש כמה סיבות טובות שזה יקרה במהלך השנה), העלאות הריבית שתתבצענה בינתיים לא תהיינה חדות מדי.

לכן, חייבים להבין שאם כבר הולכים למהלך של אסטרטגיית יציאה:

- זהו צעד של אין ברירה, ולא יציאה מעמדה של תנאי מעבדה

- אם השד האינפלציוני לא היה מאיים כל כך, היינו נוקטים מדיניות הדרגתית יותר

- התוצאות לוטות בערפל, גורמי הסיכון רבים ועם חלקם לא התמודדנו בעבר

בשורה התחתונה, אם טרישה נחוש לכיוון אחד, ברננקי סבלני בכיוון השני, כדאי לכלכלת העולם (ולשווקים) למצוא היום את שביל הביניים.