התעשייה הישראלית המשיכה להידרדר גם ב-2019 ומסכמת עשור של התכווצות. המספרים מדברים בעד עצמם: מתחילת המילניום אחוז התעשייה בתוצר הלאומי ירד מכ-19.3% עד לכ-13% בלבד נכון להיום, כשבתחילת העשור עוד עמדנו על כ-16%. אם בשנת 2010 הוקמו בישראל 43 מפעלים חדשים, הרי שבשנה החולפת הוקמו 2 מפעלים בלבד (!). בנוסף, נתוני הייצוא שפורסמו בחודש שעבר הצביעו על גרעון מסחרי (הייבוא עולה על הייצוא) שממשיך להעמיק והסתכם מתחילת השנה ביותר מ-78 מיליארד שקל - 5% יותר מבתקופה המקבילה אשתקד.

נורות האזהרה ממשיכות להאדים, אבל השיתוק הפוליטי מונע שיח כי אין כתובת ושעון החול לא עוצר. אם לא יחול שינוי ומהר התעשייה הישראלית תגווע. מדינת ישראל חייבת תעשייה חזקה כאחד ממנועי הצמיחה שלה, שכן מכל מנועי הצמיחה, התעשייה היא היחידה שהנה ברת קיימא – מחוברת ומושרשת בקרקע ומניבה פירות לטווח ארוך.

החשיבות בהעדפת המשק הישראלי

לא ניתן לבנות משק וכלכלה פורחת על צריכה פרטית ונדל"ן משגשג, זה לא יחזיק לאורך זמן. התעשייה היא המעסיק הגדול בפריפריה, ומשלמת שכר גבוה מהשכר הממוצע במשק. פגיעה בה משמעותה הפסד של כלי חברתי-כלכלי המשרת את סגירת הפערים במדינה ואיתנותה החברתית.

יש מי שיאמרו לא נורא, נייבא הכל מחו"ל, הייבוא מוריד עלויות, ניתן לכוחות השוק לעשות את שלהם ונוותר על התעשייה המקומית לחלוטין. פרט לאבדן מקומות עבודה איכותיים והידע הנצבר בתעשייה המקומית, אותם אנשים מתעלמים מהעובדה שישראל תאבד לחלוטין את עצמאותה הכלכלית ותהיה תלויה רק בייבוא. כך שבשעות משבר (מחסור עולמי, אסונות טבע, מלחמות, חרמות כלכליים) נישאר תקועים.

מעטות המדינות בעולם שמוכנות לוותר לחלוטין על עצמאותן התעשייתית וגם המיקום הגאופוליטי של ישראל חייב להיות שיקול. עם כל הכבוד לגלובליזציה, אנחנו עדים להתגברות הבדלנות בעולם המערבי. התרכזות מוחלטת של תוצר מהייטק ותוכנה, תחומים חשובים מאד לעתידה של ישראל, שחלק מאוד משמעותי מסיפורי ההצלחה שלהם מגיעים בסוף לידיים זרות באקזיטים, תהפוך את ישראל למדינת נטולת נכסי תוצר מניבים.

נקודת פתיחה קשה אל מול המתחרות

נכון להיום, התעשייה המקומית סובלת מחוסר הוגנות תחרותי בלתי נתפס. האם נכון לנצל מדינות בהן השכר נמוך באופן דרמטי מבארץ, הרגולציה כמעט ואינה קיימת בהם והגנת סביבה איננה שיקול? שלא לדבר על מגבלות משמעותיות נוספות הקיימות בישראל כמו ימי מילואים שפוגעים בפריון וכשרות שמעלה עלויות.

העשור הנוכחי שיינעל בקרוב ייזכר כעשור לא פשוט עבור התעשייה הישראלית עם ירידה דרמטית במספר המפעלים שנפתחו לעומת העשור הקודם וכמות גדלה של מפעלים שנסגרים או בוחרים להתרחב בחו"ל. כיום כשליש מהמפעלים בישראל מפעילים קווי ייצור בחו״ל – ויש להם את כל הסיבות לכך. נכון, קשה להתווכח עם נתוני האבטלה הנמוכים בישראל, אבל כשעננים שחורים נמצאים מעל הכלכלה העולמית והישראלית, גם הנתונים האלה יעמדו למבחן ואז המציאות תהיה קשה בהרבה.

תנועת המלקחיים שחונקת את הייצוא הישראלי

כתעשיין החש את התעשייה הישראלית מבפנים, אני מודאג מהיעדר האופק. הייצוא הישראלי מתכווץ מכמה סיבות ברורות שיוצרות תנועת מלקחיים שחונקת אותו: שקל חזק, עלויות ייצור גבוהות, שכוללות התייקרות כמעט בלתי פוסקת של התשומות, וכן עליה משמעותית בשכר העובדים.

בזמן ששערי המטבע יורדים בשיעורים חדים הם נוגסים בבשר החי – ברווח הישיר של היצואן וגמישות המחירים שלו. דבר המביא את היכולת להתחרות ביצרנים אחרים במדינות העולם לקשה שבעתיים. במקביל, עלויות הייצור בישראל גבוהות. המיסים הישירים: ארנונה ומים גבוהים ומתייקרים על פי רב, ובשורת הגז טבעי זמינה רק לחלקים קטנים בתעשייה נכון להיום. אם מוסיפים לכך את שכר העבודה הגבוה בישראל - בטח בהתייחס למדינות תעשייתיות יצואניות מתחרות כמו טורקיה ומדינות דרום מזרח אסיה, נוצרת פגיעה קשה ביכולת התחרות של התעשייה.

לכל זאת, צריך להוסיף את חוסר היכולת למצוא כוח אדם מקצועי לענפי תעשייה רבים, ואת חוסר הגמישות של המדינה במתן אשרות להכנסת כ"א זר במקומות בהם נדרשים אנשי מקצוע שחסרים בארץ. דברים אשר וגורמים לפגיעה ביעילות וביכולת העבודה הסדירה של המפעלים. אם היו לפחות מאפשרים, כפתרון ביניים, כניסה רחבה יותר של עובדים זרים ופלשתינים, עד לביצוע תכנית סדורה שתסייע לסגור את המחסור בידיים עובדים, היו נותנים לתעשייה אפשרויות לצמוח, אבל החוסר בעובדים סוגר תעשיות ובסוף זה גם יפגע בעובדים הישראלים.

עוד לא מאוחר - דרושה תכנית סדורה

כדי להגדיל פריון ולאפשר לנו להתחרות בשווקים הבינ"ל חייבים לטפל ומיד בכל התחום הבעייתיים הללו – ולעצור את ההתדרדרות. התעשיינים כאן יודעים מה לעשות ומוכנים להשקיע ולקדם את התעשיות הוותיקות והצעירות קדימה, אבל בלי תכנית סדורה ומדיניות ממשלתית שתראה להם אופק ורצון לשינוי כיוון הם לא יעשו זאת.

כך, דוחקים החוצה עוד ועוד תעשיות אל מחוץ לישראל ומגבירים את התלות בתעשיות מבחוץ. בעולם שפונה לבדלנות גוברת, עצמאות כלכלית היא קריטית ליציבות כלכלית וצמיחה, אך נראה שבישראל, מעדיפים להסתנוור מאקזיטים בהווה, אקזיטים שבמקרים רבים מעבירים את הייצור של אותן חברות לחו"ל לאחר המכירה, ולא לראות לאן הדרך הזו תוביל אותנו בעתיד.

העשור הקרוב יכול להיות עשור פריצה לתעשייה, הן לשוק המקומי והן לייצוא. אם הממשלה רק תדע לספק לנו, התעשיינים, את הסביבה העסקית הנכונה - תשחרר לנו אישורים לעובדים זרים ותסייע לנו לטפח ולחנך דור חדש של עובדים צעירים, אנו נדע לעשות התאמות של טכנולוגיות מתקדמות גם לתעשייה המסורתית. יש צורך במתן הקלות בנטל התשומות, ברגולציה וביורוקרטיה ובמהלכי תמיכה בשערי המטבע – אנחנו התעשיינים נדע מה לעשות ונוכל למנף זאת. אפשר לשנות את כיוון ספינת התעשייה בחזרה לפסי צמיחה, וכולנו רק נרוויח מכך – גם לפריחה בפריפריה וגם בחוסן ועצמאות כלכלית, זה עדיין בידיים שלנו.

הכותב הינו ד"ר רון תומר, יו"ר ועדת ההסברה בהתאחדות התעשיינים ומבעלי חברת אוניפארם.