על הצורך בפרשנות דינמית של החוק עמד נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, בספרו פרשנות במשפט.

בין היתר, נכללו בעמוד 271 בכרך השני ("פרשנות החקיקה") המילים האלו:

"הציפייה של האדם המודרני היא להפעלה של חוק באופן התואם את צרכיו, ולא להפעלה ארכאית של חוק. בכך גם מוגבר אמון הציבור ברשות השופטת, הנותנת ביטוי נבון למדיניות החקיקה".

ואכן, בית המשפט העליון קבל את ההנחה כי במקרים מסוימים עשוי הפרשן (בית המשפט) להבין את החוק טוב יותר מיוצרו ובכך הריהו תורם להקטנת הפער בין לשון החוק לבין המציאות הדינמית, ודין חוקי המס אינו שונה במאומה מדינם של החוקים האחרים.

דוגמא מובהקת לפרשנות זו נוכל לדעתנו למצוא בפסיקתה של השופטת ברכה אופיר-תום, מיום 27.2.2005, בעניין ערעורה של חברת צינומנטל בע"מ נגד פקיד השומה למפעלים גדולים (עמ"ה 1059/98).

במקרה הנדון, המחלוקת התגלעה - בין היתר - בדבר פרשנות ההוראות שנכללו בסעיף 5ב. לחוק עידוד התעשייה (מיסים), התשכ"ט - 1969, וזו לשונו:

"חברה תעשייתית שהוכיחה להנחת דעתו של פקיד השומה כי בשנת המס היו לה הוצאות להנפקת מניות הנרשמות למסחר בבורסה תהא זכאית לנכותן בשלושה שיעורים שנתיים שווים, החל באותה שנה".

הצדדים הסכימו על כך שהמערערת ביצעה בשנת 1994 גיוס הון בבורסה, ועמדה בהוצאות הנפקה שהסתכמו בסך של כ-3.1 מיליוני ש"ח, כאשר ה"חבילה" כללה מניות ואופציות.

פקיד השומה (המשיב) טען כי ניתן לנכות (לפי הוראות סעיף 5ב. כאמור) רק את החלק היחסי של ההוצאות המתייחס לרכיב המניות שבחבילה, בעוד שהמערערת טענה כי מדרך הטבע אופציה לרכישת מניה כלולה במונח מניה, ובכל מקרה נתיב הפרשנות התכליתית מוליך למסקנה כי השמטת המונח "אופציה" אינה אמורה להביא לתוצאת מס מצמצמת ובלתי כלכלית.

השופטת אופיר-תום קבלה את עמדת המערערת וקבעה כי אין להפלות בין שני מכשירי ההון, שכן אין להניח כי כוונת המחוקק הייתה להתיר את ניכוי ההוצאות בגיוס הון בדרך של הנפקת מניות, ולא להתירן בעת גיוס הון בדרך של אופציות.

לאמור; בית המשפט דחה, במקרה צינומנטל, את מבחן הפרשנות "הטכנית" לטובת הפרשנות ה"כלכלית".

מעניין להשוות את החלטת בית המשפט המחוזי בעניין "צינומנטל" עם החלטתו מיום 26.8.1999, בעניינו של יאיר דר (יאיר דר נגד פקיד שומה כפר-סבא, עמ"ה 1/98), שגם היא ניתנה בשעתה מפיה של השופטת אופיר-תום.

במקרהו של יאיר דר (המערער) קבע בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בין היתר, כי אין בסיס לפרשנותו "הכלכלית" של פקיד השומה (המשיב), לפיה אין לאפשר את דחיית אירוע המס - בהתאם להוראות סעיף 3(ט) לפקודת מס הכנסה - בשל אופציות סחירות.

בפסק הדין ציין בית המשפט, בין היתר, את הקושי המהותי לקבל את עמדתו של פקיד השומה המשיב (בעניינו של יאיר דר), בשל העובדה הפשוטה שאין עמדה זו מתיישבת כלל עם "לשונו הפשוטה והבהירה של הסעיף".

אשר על כן החליט בית המשפט לקבל את הערעור בעניינו של יאיר דר, ודחה באותו מקרה את הפרשנות ה"כלכלית" לטובת הפרשנות ה"טכנית".

ראוי לציין, כי פקיד השומה ערער על החלטת השופטת אופיר-תום בעניין יאיר דר, וביום 12.5.2004 נתקבל ערעורו של פקיד השומה בבית המשפט העליון (ע"א 7034/99).

פסק הדין ניתן ביום 12.5.2004 מפיה של השופטת א. חיות, בהסכמת הנשיא א. ברק והשופט א. ריבלין.

וכך נכתב (בין היתר) בפסק הדין שניתן בבית המשפט העליון:

"...הפירוש התכליתי לפיו אופציה סחירה הניתנת לעובד מהווה "טובת הנאה בשווה כסף", שיש למסותה במועד ההקצאה על פי סעיף 2(2) לפקודה (ולא לאפשר בשלה את דחיית אירוע המס; נ.ה.) מתיישב היטב עם ההלכה שנקבעה בעניין פקיד השומה נגד זילברשטיין ומינץ (ע"א 533/89).

כוונתי היא לכך שכאשר קיים הסדר ממצה בהוראות סעיף 2(2) לפקודה, ממנו ניתן לגזור הן את מקור החיוב והן את מועד החיוב, לא תחול הוראת סעיף 3(ט) לפקודה וזהו המצב בכל הנוגע למיסויין של אופציות סחירות..."

אין זה מן הנמנע, כי השופטת ברכה אופיר-תום הפנימה את המסר "שקבלה" מבית המשפט העליון, במקרהו של יאיר דר, וכתוצאה מכך בחרה לתת משקל יתר לפרשנות החקיקה בעמ"ה 1059/98...