תקציר ב"ל 30052/12 דה נשון טרפיק בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי בית המשפט האזורי לעבודה בתל אביב דן בשאלה מה דינו של אירוע גיבוש שעורך ומממן המעביד - האם הוא בבחינת "טובת הנאה" ולפיכך הוא בגדר "הכנסת עבודה" המחייבת בתשלום דמי ביטוח, או שמא כטענת התובעת אין לכלול את הוצאות "אירוע הגיבוש" בסכומים המהווים בסיס לחישוב דמי הביטוח הלאומי שעל התובעת לשלם בעבור עובדיה. נפסק כי בדנן המעסיקה היא הנהנית העיקרית מהאירועים אשר תורמים לגיבוש העובדים ולתפקודם היעיל, וכי ההנאה הנגרמת לעובדים אגב ההטבה היא מוגבלת ולא ניכרת. לפיכך, אין מקום לחייב את התובעת בדמי ביטוח לאומי בגין אותם אירועי גיבוש. השאלה המשפטית, הרקע העובדתי טענות הצדדים ------------------------------------------------------- מדי שנה מארגנת התובעת אירוע גיבוש לעובדיה ללא בני משפחתם הכולל לינה וארוחת ערב באחד מבתי המלון בארץ, וכן פעילויות חברתיות שונות. נוסף על כך, מדי שנה מארגנת התובעת "אירוע חברה" המיועד לעובדי התובעת בלבד. אירוע החברה כולל ארוחת ערב ותקליטן, וכן נאומים קצרים של מנהלים בכירים בתובעת. התובעת לא זקפה שווי לעובדיה במשכורתם בגין פעילויות הגיבוש, ובהתאם לא שילמה דמי ביטוח לאומי בגינן מעבר לתשלום הקבוע של המשכורת וניכוי דמי הביטוח הלאומי גם בשל ימים אלה שאותם ראתה התובעת כימי עבודה לכל דבר ועניין. לשיטתה, באירועים אלו טובת המעביד היא זו שגוברת וזאת אף אם העובדים מפיקים הנאה כלשהי מהפעילות, שכן טובת המעביד היא העיקרית והיא העומדת בבסיס ארגון הפעילויות הללו. הנתבע טוען כי האירועים שערכה התובעת הם טובת הנאה לעובד, ומשכך מהווים הכנסה מעבודה לכל דבר ועניין על פי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961. לכן ההכנסה מאירועי הגיבוש חייבת בדמי ביטוח מלאים לפי סעיף 344(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995. טענת התובעת כי אירועי הגיבוש נועדו בראש ובראשונה להיטיב עם המעביד וכי טובת ההנאה לעובד הייתה שולית אינה עומדת במבחן המציאות והפסיקה. דיון ------ יש לבחון בהתאם לפסיקה אם טבע התפקיד שממלא העובד מצריך אותו להיזקק להנאה שבה מדובר, כלומר האם הנאה זו חיונית למילוי תפקידו של העובד, וכן האם גורמת ההטבה לעובד להנאה ניכרת. עוד נקבע כי הן מבחן "נוחות המעביד" והן מבחן "הנאת העובד" אינם נבדקים במשקפי המעביד כי אם במשקפיים "אובייקטיביים", תוך התייחסות לעובד ולתפקיד שהוא ממלא, כלומר האם התפקיד מצריך (על פי טיבו) לתת לעובד את אותה הטבה. מן הכלל אל הפרט - יישום המבחנים שפורטו בפסיקה מביא למסקנה כי אין לראות באירועי הגיבוש שארגנה התובעת לעובדיה "טובת הנאה" החייבת בתשלום דמי ביטוח לאומי. התובעת עורכת את אירועי הגיבוש רק בישראל, ואירועי הגיבוש נערכים אך ורק במהלך השבוע על חשבון ימי עבודה; ימי הגיבוש נחשבים לימי עבודה לכל דבר ועניין - העובדים מקבלים משכורת בעבור השתתפותם בימי הגיבוש וכך גם ההתייחסות מן ההיבט הביטוחי; לעובדי התובעת אין כל אפשרות להזמין לאירועים אלה את בני משפחתם; התובעת מממנת את מלוא העלויות; התובעת שוכרת לצורך ארגון והכנת ימי הגיבוש חברה ייעודית המתמחה בכך; עוד עולה כי התובעת מחייבת את עובדיה להגיע לימי הגיבוש. עובד שנעדר צריך לספק הסבר סביר, ומנוכה לו יום חופש עקב היעדרות מיום עבודה; התובעת היא שקובעת לעובדים את סדר ישיבתם באוטובוסים בהתאם לצורכי הגיבוש שלה והיא הקובעת את הרכב העובדים עת מתחלקים לקבוצות בפעילויות השונות; העובדים לנים שלושה בחדר, ולאורך ימי הגיבוש (פרט למספר שעות מנוחה בודדות) מתקיימת פעילות גיבוש לכל עובדי החברה ואין לעובדים זמן חופשי לעצמם. לאור הנסיבות האלו המסקנה היא כי אין העובדים מפיקים "טובת הנאה ניכרת" מאותם אירועים. לכאורה די בכך שהתנאי השני למבחן שקבעה הפסיקה לא התקיים כדי לקבוע שהתובעת אינה חייבת בדמי ביטוח לאומי בגין אירועי הגיבוש. עם זאת, נבחן אף את התנאי הראשון למבחן, קרי שאלת חיוניות אירועי הגיבוש ותועלתם לפעילותה העסקית של התובעת ולתפקודם של עובדיה. הממשק בין המחלקות השונות כמו גם ההרכב ההטרוגני של עובדי התובעת הם אלה שלטענת התובעת מחייבים את ההשקעה בגיבושם של העובדים. תוצאה --------- התביעה התקבלה. הנתבעת חויבה בהוצאות בסך 5,000 ש"ח. בבית המשפט האזורי לעבודה בתל אביב יפו לפני כב' השופט ש' טננבוים ניתן ב-20.5.2014