נגמרה החגיגה: שחקני ה-NBA בורחים מיוון בעקבות הכפלת המסים

הליגה היוונית, שהיוותה מוקד משיכה עבור שחקני NBA, סובלת מהמשבר הכלכלי שפקד את המדינה. "זו כנראה הולכת להיות השנה הכי גרועה עבורנו", אמר סוכן שחקנים במדינה
אור זיו - Bizsport |

מאז 1995, כשפנאתינייקוס הנחיתה באתונה את דומיניק ווילקינס, כ-100 שחקנים בעלי עבר ב-NBA הגיעו לליגת הכדורסל של יוון. הסיבה לכך נעוצה בנכונות הקבוצות היווניות לא רק לשלם לשחקנים את משכורותיהם, אלא גם לקחת על עצמם את מס ההכנסה ולסדר לכוכבים דירה ורכב צמוד, מה שאי אפשר למצוא בליגה הטובה בעולם.

אך החל מהקיץ הנוכחי כל זה הוא נחלת העבר. המשבר הכלכלי החריף שתקף את יוון בשנה שעברה, הוביל לנקיטת צעדים משמעותיים. אחד מאותם צעדים היה להעלות את מס ההכנסה, עבור ספורטאים שמרוויחים לפחות 100 אלף אירו, מ-21% ל-45%. הקבוצות היווניות כבר זהירות הרבה יותר, וברוב המקרים לא מוכנות להמשיך ולשלם את המס.

למעשה, הקבוצות החלו להוריד את המשכורות אפילו ב-70%, לשחרר שחקנים ש"בולעים" חלק ניכר מדי מהתקציב ולבטל חלק מההטבות שהשחקנים מקבלים. "זה לא ששחקנים אמרו שהם לא רוצים ללכת ליוון, אלא שפשוט ההצעות לא היו כדאיות", אמר ל"בלומברג" מארק קורנשטיין, סוכן שחקנים שכמה מלקוחותיו משחקים ביוון, והמשיך: "השוק זז הרבה יותר לאט השנה". אליאס דיאמנטופולוס, סוכן שחקנים אחר, אמר דברים דומים: "זו הולכת להיות העונה הכי גרועה עבור כולנו, כנראה".

אולימפיאקוס תפסה את הכותרות בשנתיים האחרונות, עם צירוף שחקנים משמעותיים ב-NBA כמו ג'וש צ'ילדרס ולינאס קלייזה. אבל שניהם השתמשו בסעיפים בחוזיהם כדי לחזור לליגה הטובה בעולם, צ'ילדרס לפיניקס סאנס וקלייזה לטורונטו רפטורס.

בנוסף, המשבר פגע בהכנסות של הקבוצות. "הספונסרים לא ממש דופקים לנו בדלת", סיפר ל"בלומברג" ואסיליס וורצומיס, המנהל המקצועי באריס סלוניקי. "אנחנו עדיין מסתכלים לכיוון ארה"ב כדי למצוא שחקנים, אבל זה נעשה קשה יותר ויותר", הוסיף.

עם זאת, אולימפיאקוס ופנאתינייקוס, שמקבלות גב מבעלים עשירים שלא מפחדים להוציא את פנקס הצ'קים, לא מתכוונות להפסיק להביא שחקנים בעלי שם מה-NBA. בתחילת החודש אולימפיאקוס הצליחה להנחית את ראשו נסטרוביץ', שבילה שנים רבות ברחבי ארה"ב, בין היתר בסן אנטוניו וטורונטו.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
נשיא צרפת מקרון
צילום: איי.פי

צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?

מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים

משה כסיף |

שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.

הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי,  בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.

מדינה על הנייר, כיבוש במציאות

הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.

הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.

ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.