הייצור התעשייתי בסין זינק: מדד מנהלי הרכש טיפס בשיעור הגבוה ביותר מזה ששה חודשים
הכלכלה הסינית ממשיכה לדהור קדימה ובאופן אירוני כל נתון מאקרו חיובי שמתפרסם במדינה, המעיד על התאוששותה המופלאה של הכלכלה, רק מוסיף לדאגות המשקיעים ומפיל עוד יותר את המדדים בבורסות. כזכור, החליט לאחרונה הממשל להדק את המגבלות המוניטריות במדינה בניסיון לרסן את הצמיחה המואצת ולמנוע את השתוללות האינפלציה. מאז צנח מדד שנחאי ב-8% בקירוב כאשר כל נתון מאקרו חיובי המצביע על מגמה דומה תורם לירידות נוספות.
דוגמה טובה לכך התקבלה היום, עם פרסומם של מדדי מנהלי הרכש הנותנים אומדן חשוב לתפוקת הייצור התעשייתי בסין. על פי נתוני המדדים עולה כי מדד מנהלי הרכש של HSBC שעמד בדצמבר על 56.1 נקודות, הגיע החודש לשיא של 57.4 נקודות - הגידול הגבוה ביותר שנרשם במדד מאז יולי 2008. בנוסף הראה גם מדד מנהלי הרכש של הפדרציה ללוגיסטיקה בסין על עלייה מרשימה לרמה של 55.8 נקודות - הגידול השני בגובהו מאז תחילת 2008.
כאמור, הנתונים החיוביים תומכים בהנחה כי הכלכלה השלישית בגודלה בעולם כבר יצאה מהמיתון וממשיכה לדהור קדימה במרץ. להנחות אלו מצטרפים החששות כי קובעי המדיניות בממשל יהדקו עוד יותר את ההגבלות וזאת במטרה לרסן את הצמיחה הגבוהה. "השוק מודאג מאוד בנוגע לתחזית הצמיחה בסין ולהתאוששות המהירה שלה", טוען וו קאן, מנהל השקעות בכיר בסינגפור, "עכשיו צפוי הממשל להטיל אמצעי פיקוח והגבלות נוספות על הכלכלה".
בהתאם לאווירת החשש, מתנהל כעת המסחר בבורסת שנחאי במגמה שלילית עם ירידות של 1.6%. בשבועיים האחרונים השלים המדד צלילה של קרוב ל-10% בערכו. בניגוד למגמה, נסחרים כעת המדדים בשאר הבורסות באסיה בעליות קלות. בהונג קונג מטפס ההאנג סנג ב- 0.2%, הקוספי בדרום קוריאה מתחזק בשיעור של 0.25% כשגם הניקיי היפני רושם עליות ומוסיף 0.1% לערכו.
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
