עובדות וטענות:

המנוחה הלכה לבית עולמה והשאירה אחריה צוואה, אשר הזוכים על פיה הם המשיבים 7-1. הנכס העיקרי בעיזבון היה בית אשר את תמורת מכירתו הורתה המנוחה בצוואתה לחלק בין המשיבים, כאשר המשיבה 1 תקבל סך של 200,000 דולר.

בבקשה דנן עותר המבקש, מנהל העיזבון, כי בית המשפט יקבע במספר עניינים: ראשית, האם את הסך הנ"ל יש לפרש כברוטו (לפני ניכוי היטל השבחה, מס שבח ומס מכירה), כעמדת המשיבים 7-2, או שמא כנטו, כעמדת המשיבה 1. שנית, מהו שער הדולר? האם כשערו ביום חלוקת העיזבון בפועל או כשערו ביום קבלת התמורה בגין הנכס. לבסוף, האם הריבית שהצטברה על סכום זה מיום קבלת התמורה תועבר לידי המשיבה 1, או שמא יש לחלקה בין המשיבים 7-2.

דיון משפטי:

כב' הש' ט' סיון:

בהתאם לסעיף 40(2) לחוק הירושה, אדם רשאי לצוות לאחר או לאחדים, בין היתר, נכס מנכסי עזבונו או טובת הנאה מעיזבונו, אשר מוגדרים כ"מנה". בגדר מנה יבואו כל הנכסים, המוחשיים והלא מוחשיים, והזכויות.

המשמעות של הגדרת חלק בעיזבון כ"מנה" נעוצה בחלוקת אופן נשיאת החובות בין הזוכים השונים - הזוכים במנה/ות או אלה הזוכים בחלק שיורי. הכלל הוא כי חובות העיזבון מתחלקים בין הזוכים כולם למעט חלקם של זוכים במנות ספציפיות. דהיינו, קיים הבדל באחריותם של זוכים לכיסוי חובות העיזבון: אחריות הזוכה במנה עולה כדי שוויה של המנה, רק במקרה בו לא ניתן לגבות החוב מזוכה אחר, שאינו זוכה במנה. הסיבה לכך נעוצה בהתחקות המחוקק אחר רצון המוריש. ההנחה היא כי המוריש המצווה נכס מסוים לזוכה מסוים רוצה שאותו זוכה יקבלו שלם, כפי שהוא.

מצד אחד, כשיש אפשרות לשלם את חובות העיזבון מנכסי העיזבון שאינן מנות, אין היורשים הכלליים זכאים לדרוש השתתפות בתשלום החובות מבעל המנה; מצד שני, כלשון סעיף 51 – אין בעל המנה זכאי לדרוש השתתפות היורשים האחרים לפיצוי עבור מנה שירדה בערכה משך השנים, שנעלמה כליל, או שמשועבדת לאחר. כל זאת, בכפוף להוראה - מפורשת או מכללא – של הצוואה ואומד דעתו של המצווה.

הבעייתיות היא האם יש להגדיר נכס שהשתנה כמנה והיכן מציבים את הגבול וקובעים מתי יהפוך הנכס למשהו אחר. התשובה אינה חד משמעית והיא תקבע בהתאם לנסיבות. במקרה דנן, לא מדובר במנה במובן הקלאסי שלה, כיוון שהנכס השתנה מנכס מקרקעין לכסף, וההוראה לשינויו ניתנה על ידי המנוחה בצוואה. לאור ההגדרה הגמישה המצויה בחוק ל"מנה" ולאור מהות ותוכן הצוואה, ומאחר ומדובר בנכס בבעלות המנוחה אשר הינו בר מימוש (כלומר, אין מניעה חוקית למוכרו), עולה כי אפשר וניתן בנסיבות המתאימות להגדיר חלק מהתמורה בעד מכירת הנכס כמנה.

חרף האמור בסעיפי החוק, הרי שמעל הכול עומד רצונו של המוריש ואומד דעתו, ואם בחר מוריש לשנות בהסדר ספציפי מהקבוע ומוסדר בחוק הירושה, אין חולק כי הוא רשאי לעשות כן בצוואתו. בהתאם, המוריש רשאי לקבוע מי מבין יורשיו יסלק את חובות העיזבון – כולם או מקצתם – ומי יהיה פטור מכך. יש לראות בהרחבה או בצמצום של האחריות לחובות שמטיל המוריש על היורשים כהרחבה או צמצום זכייתו של כל יורש על פי הצוואה.

על פי סעיף 54(א) לחוק, למד הפרשן על אומד דעת המצווה משני מקורות: "הצוואה", המהווה את המקור המשמעותי החשוב ביותר לבחינה זו וה"נסיבות". בפרשנות הצוואה ובחתירה לאומד דעת המצווה יש לקחת בחשבון הן את לשון הצוואה והן את תכליתה. יחד עם זאת, אין לשכוח כי ללשון יש מגבלות ולא תמיד היא מצליחה להעביר מסר ברור, כך שהקורא יבין את דברי המצווה באופן בו הוא רצה כי דבריו יובנו. כאשר בצוואה יש למונח יותר ממשמעות לשונית אחת, על מנת לפרשו ובהתאם לאמור בחוק, יש לפנות ל"נסיבות חיצוניות", הכוללות את הנתונים עד לעריכת הצוואה, מהם ניתן ללמוד על שהתרחש בעת עריכתה, ונתונים על אירועים שהתרחשו לאחר עריכת הצוואה והמלמדים על אומד דעתו של המצווה בעת עריכתה. על אומד דעת המצווה יש ללמוד מכל מקור אמין.

במקרה דנן, יש לפרש את לשון הצוואה כך שהמנוחה ביקשה לייחד ולהעניק לביתה, המשיבה 1, חלק מסוים ונוסף מהרכוש והתכוונה כי אותו חלק יישאר ככזה ויוענק לביתה בשלמותו, בהתאם לדין החל. לפיכך, אין לפרש את הצוואה כך שמחלקה הספציפי של המשיבה 1, יש לנכות את מיסי המכירה. למקרא נוסח הצוואה ולשונה נראה כי המנוחה דייקה מאוד בהוראות הצוואה, ירדה לפרטים ואף חשבה על תרחישים שונים ואפשרויות למימוש הזכויות בנכס. כלומר, ידעה לבטא את רצונה ולנמקו, ואף היתה עקבית ברצונה ליתן למשיבה 1 חלק גדול יותר משאר הזוכים, תוך ציון סיבות וטענים לכך.

למקרא הצוואה כולה, נראה כי כאשר דובר על אפשרות של מכירת הנכס וחלוקת תמורתו המנוחה חשבה כי מובן מאליו כי כאשר ציינה מפורשות כי סכום של 200,000 דולר ארה"ב יועבר בנוסף לידי המשיבה 1, כוונתה היתה כי סכום זה יועבר אליה כמו שהוא, נטו. באופציה השנייה, לעומת זאת, כאשר דובר בחלוקת המקרקעין עצמם, ולא בתמורה כספית, המנוחה אף ציינה מפורשות כי מדובר בסכום נטו לאחר ניכוי מיסים. מכאן, שלאור לשונה הברורה של הצוואה, אין צורך להיזקק לנסיבות חיצוניות בפרשנות הצוואה.

לאור הקביעה כי מדובר במנה ספציפית מנכסי העיזבון ובהתאם לאמור בסעיף 54(ד) לחוק הירושה יש להעביר לידי המשיבה 1 את חלקה בצירוף הריבית אשר הצטברה על סכום זה בלבד. הריבית אשר הצטברה על סך כל התמורה (פחות החלק של 200,000 דולר ארה"ב) תתחלק באופן שווה בין הזוכים בחלק השיורי.

בסעיף 109(א) לחוק נקבע כי נכסי העיזבון יחולקו בין היורשים לפי שווים בזמן החלוקה. אשר על כן, יש להעביר את הסכום למשיבה 1 כפי שוויו ביום החלוקה, במאובחן משוויו ביום קבלת התמורה. כמו כן, לאור האמור, שכר טרחת מנהל העזבון ינוכה מהחלק השיורי בלבד.