אייל בן שלוש התיר את המעבר בין קרנות הפנסיה
במשרד האוצר הביעו היום שביעות רצון עם פרסום של סדרת תקנות חדשה על ידי הממונה על שוק ההון, ביטוח וחסכון, אייל בן-שלוש. הוא מפרסם הוראות חדשות בנוגע לכללי מעבר בין קרנות הפנסיה החדשות המאפשרות לכל מבוטח להחליף את קרן הפנסיה שלו בכל עת ומבטלות למעשה את המגבלות הקיימות כיום.
בנוסף, מסדירות התקנות את העברת הכספים בין הקרנות בצורה רציפה על פני כל השנה וזאת בשונה מהמצב כיום בו הכספים הועברו כשנה לאחר מועד החלפת קרן הפנסיה. בהתאם להוראות, המבוטחים בקרנות הפנסיה החדשות יכולים להחליף קרן פנסיה מבלי שיידרשו לצבור וותק של שנתיים בקרן אותה הם מבקשים לעזוב.
כמו כן, בוטלה המגבלה על מעבר קבוצות רק לאחר וותק של שלוש שנים בקרן אותה הם מבקשים לעזוב וכעת ניתן לעבור בלי תלות בוותק של הקבוצה. באוצר מדגישים כי ההוראות מבטלות את חלון המעבר שאפשר למבוטחים לעבור בין קרנות פנסיה חדשות רק בין החודשים אוקטובר עד מרץ בכל שנה וקובעות, כי מבוטחים יוכלו להחליף קרן פנסיה בכל עת.
כמו כן, נקבע בהוראות כי העברת הכספים תהיה מידי חודש, הוראה זו מתאפשרת מאחר והקרנות יזקפו לחסכון הפנסיוני של המבוטח העובר את התשואה הדמוגרפית לחודש המעבר והוא לא יידרש להמתין למועד פרסום המאזנים האקטוארים של הקרן.
התשואה הדמוגרפית מבטאת הלכה למעשה את איכות ניהול הסיכונים הביטוחיים של הגוף המנהל, עבור העמית.
בן-שלוש ציין, כי השינויים שהוכנסו בהוראות המעבר הינם עוד צעד חשוב בכיוון של שכלול התחרות בשוק הפנסיה והגברת הכוח הצרכני של המבוטחים בקרנות הפנסיה החדשות.
בנוסף הדגיש בן שלוש, כי בדרך זו ייבחנו קרנות הפנסיה החדשות על ידי המבוטחים בכל עת ובכך יחייבו אותן להתייעל ולהתמקצע הן בתחום ניהול הסיכונים והן בתחום השירות שהן מעניקות לעמיתיהן.
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
