שופטת בית משפט
צילום: Photo SaUl Bucio on Unsplash

עובד נפצע באצבע וקיבל פיצוי של 1.8 מיליון שקל

האיש נחתך באגודל מסכין במהלך עבודתו במפעל מזון, במהלך תיקון תקלה במדפסת, כששימש אחראי משמרת אריזה, ובעקבות כך סובל מפוסט טראומה ומבעיות אורתופדיות. לדברי השופטת, החברה היתה צריכה לספק לעובד כלי מתאים לתיקון המדפסת, ולהסביר שזו שיטת העבודה הרצויה
עוזי גרסטמן | (4)
נושאים בכתבה משפט תאונת עבודה

פיצוי בהיקף של כ-1.8 מיליון שקל נפסק באחרונה בבית המשפט המחוזי בלוד לעובד לשעבר במפעל לעיבוד מזון עקב תאונת עבודה שעבר. התאונה, שבמהלכה נחתך האיש באגודלו מסכין במהלך תיקון תקלה במדפסת, הצטרפה לתאונה קודמת שבה נפגעו יתר אצבעותיו באותה כף יד, ולמעשה השביתה אותה לחלוטין. בעקבות האירוע החל העובד לסבול מפוסט טראומה ורתיעה מסכינים. השופט אבי פורג קבע כי החברה שהעסיקה אותו התרשלה בשמירה על הביטחון שלו, וכי עליה לפצות אותו.

התובע, בן 60, החל לעבוד בחברה הנתבעת, שמתמחה בעיבוד של מזון, כבר ב-1997. כעשור לפני תחילת עבודתו, הוא עבר תאונה שבה הקמיצה, האמה והזרת שלו נקטעו, כשהאצבע המורה נהפכה ל"אצבע פטיש" (מקובעת בצורת ר'). בעקבות כך האגודל נהפכה לאצבע המתפקדת היחידה בכף היד שלו.

תאונת העבודה התרחשה ביולי 2017 - 20 שנה אחרי שהתובע החל לעבוד בחברה, שבה שימש אחראי משמרת אריזה. הוא הבחין כי המדפסת הפסיקה לעבוד בגלל מדבקות שנותרו תקועות בתוכה, ולכן הוא גירד אותן באמצעות סכין. ברגע של חוסר תשומת לב, החליקה הסכין ופגעה באגודל שלו.

בעקבות אותה תאונה פונה העובד לבית החולים הלל יפה שבחדרה, שבו הוא אובחן כסובל מקרע של הגיד באצבע. באותו היום הוא עבר ניתוח בבית החולים לתיקון ותפירה של הגיד, והיד שלוו גובסה. למחרת הוא כבר שוחרר, אבל כעבור פחות משנה לאחר התאונה והאשפוז בעקבותיה - הוא פוטר מעבודתו ועד היום לא הצליח להשתלב בעבודה חדשה.

בתביעה שהוגשה לבית המשפט, סיפר העובד לשעבר שכתוצאה מהתאונה נגרמה לו נכות אורתופדית ונפשית. בנוסף, הוא החל לפתח רתיעה מסכינים, הוא מתקשה לישון בלילות, סובל מדיכאון ומחוסר מצב רוח, ויחסיו עם אשתו הידרדרו והמצב ביניהם הגיע לכדי מחשבות על גירושים.

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

עוד סיפר התובע כי מאז התאונה הוא מתקשה לבצע פעולות פשוטות הדורשות שתי ידיים, כמו לגרוב גרביים, לחתוך שניצל, לפתוח בקבוק וללבוש בגד שכולל רוכסן. לטענתו, שיטת קילוף המדבקות באמצעות סכין היתה מקובלת במפעל, ומכאן שהיעדר השמירה על הבטיחות שלו הגיעה לכדי רשלנות.

מנגד, טענה החברה כי התובע היה עובד ותיק ומנוסה במועד התאונה, וכי הכיר היטב את עבודת המדפסת ואת הפעולות הכרוכות בתחזוקתה. לדבריה, היה עליו להשתמש במספריים לצורך קילוף המדבקות ולא בסכין, כך שהתאונה אירעה באשמתו הבלעדית.

קיראו עוד ב"משפט"

ואולם השופט פורג דחה את העמדה שהציגה החברה. הוא הדגיש כי ממסכת העדויות שהוצגו בפניו עלה כי קילוף המדבקות מהמיכל של המדפסת בסכין נהפך לשיטת עבודה מקובלת במפעל, שאפילו מנהל מחלקת האריזה בכבודו ובעצמו נקט אותה.

"אין לחברה להלין אלא על עצמה"

השופט כתב כי אם החברה היתה מעוניינת שהתובע ישתמש באמצעי תיקון אלטרנטיבי, "היה עליה לספק לו מספריים מתאימים, ולהדריך כי זוהי שיטת העבודה הרצויה. משלא עשתה כן, ובפועל נהגו עובדיה להשתמש לצורך כך בסכין, כשלא נאמר להם אחרת, ולא הובהר מהי שיטת העבודה הנדרשת, אין לה להלין אלא על עצמה".

לפיכך, קבע השופט כי החברה התרשלה כלפי התובע ומחויבת לשאת בנזקים שנגרמו לו, שהוערכו ב-1.787 מיליון שקל. כחלק מכך, קבע מומחה שמונה על ידי בית המשפט כי נגרמה לאיש נכות פסיכיאטרית קבועה בשל פוסט טראומה. נימוק נוסף לפיצוי הניכר היה שהתובע למעשה איבד כליל את יכולתו להשתמש באצבעות ידו הדומיננטית, בבחינת "הקש ששבר את גב הגמל", לדברי השופט.

השופט קבע כי כמחצית מהערכת הנזק תוקפא עד לאחר שהתובע ימצה הליכים בביטוח הלאומי כנפגע עבודה, וכי לפיצוי הסופי שתשלם החברה יתווסף שכר טרחת עורך דין של 23.4%.

במקרה אחר, שפסק הדין שלו פורסם בספטמבר 2023, עובד ותיק בקונדיטוריה, שעבד כמנהל מחלקת בצקים במפעל מגדנית מרציפן, החליק במהלך העבודה לפני החנוכה על שמן ושבר את קרסולו. כתוצאה מהפציעה העובד שבר את הקרסול שלו ונעדר מהעבודה במשך ארבעה חודשים. לאחר שחזר לעבודתו הוא תבע מאות אלפי שקלים פיצוי על פציעתו. מעסיקו טען כי מדובר בעובד ותיק שהיה צריך לדעת כי יש סכנת החלקה, וכי העובד התרשל ולכן יש לדחות את התביעה.

השופטת ודאד יונס גנאים מבית המשפט השלום בבית שאן קבעה אז כי הן התובע והן מנהל המפעל העידו כי כל עובד אחראי על הניקיון והסדר בסביבת עבודתו, ובמקרה שצריך ניתן היה להזמין את עובדי הניקיון שהועסקו במפעל. אף שהתובע לא הבחין בכתם השמן על הרצפה, אך משום שהוא עובד ותיק ומנוסה במחלקה והאחראי על העובדים במחלקה, בתקופת החנוכה שבה יש שימוש מוגבר בשמן - היה עליו לצפות את קיומו של שמן על רצפת המחלקה ולדרוש מהעובדים להקפיד יותר על הניקיון. היא כתבה כי "מודעת התובע לאפשרות קיומה של סכנת החלקה בשל השימוש המוגבר בשמן מעידה על אשם תורם מצדו, שכן כאמור היה זה מתפקידו של התובע, לנקות או לקרוא אנשי ניקיון על מנת שינקו את המקום ולנקוט זהירות מירבית. לפיכך, אני קובעת כי התובע חב באשם תורם בשיעור של 20%".  

תגובות לכתבה(4):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 4.
    אזרח 07/04/2024 08:51
    הגב לתגובה זו
    למעסיק שהעסיק אותו בכלל עם הנכות ביד עוד מפציעה קודמת
  • 3.
    אלה 06/04/2024 19:20
    הגב לתגובה זו
    רוצה לדעת מי מייצג את המקרים ?
  • 2.
    שום הסבר לא ילבין. פסק דין שערורייתי שכזה. איזה״פו 06/04/2024 12:26
    הגב לתגובה זו
    שום הסבר לא ילבין. פסק דין שערורייתי שכזה. איזה״פוסטנטרומה״ מחתך באצבע אחרע זה מתפתאים שרין כסך לנכין
  • 1.
    מה שנקרא הגיע לאן שהוא הגיע בעשר אצבעות (ל"ת)
    אנונימי 06/04/2024 12:00
    הגב לתגובה זו
שדה חיטה
צילום: pixbay

המשפחה מכפר טרומן הפסידה שוב - הפינוי ייצא לדרך

לאחר מאבק משפטי ממושך שנמשך יותר מעשור, בית משפט השלום דחה את תביעתן של בנות משפחת קלקודה, שביקשו לשמור על אחיזתן בשתי נחלות במושב, שנוצלו במשך שנים לשימושים מסחריים אסורים. פסק הדין מהווה חוליה נוספת במאבק שמנהלת רשות מקרקעי ישראל נגד שימושים לא חוקיים בקרקע חקלאית, ומעביר מסר ברור: הקרקע הציבורית שייכת למדינה, ולא למי שעושה בה שימוש פרטי או עסקי

עוזי גרסטמן |

בצהרי יום סתווי שקט במושב כפר טרומן, בסמוך לשדות הירוקים שמתמזגים עם שובל המטוסים של נתב"ג, נחתם עוד פרק ארוך במאבק מתוקשר על אדמות המדינה. אחרי שנים של הליכים משפטיים, פסקי דין, ערעורים ועתירות חוזרות, בית משפט השלום ברחובות דחה על הסף את תביעתן של בנות משפחת קלקודה - ליהי, טל ומעין, שביקשו לעצור את פינוי משפחתן מהנחלות שעליהן נבנו מבנים מסחריים וחניון "חנה וטוס" לא חוקי.

מדובר באחד התיקים הבולטים בשנים האחרונות במסגרת המאבק שמנהלת רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) נגד שימושים חורגים וניצול עסקי של נחלות חקלאיות. פסק הדין החדש, שניתן על ידי השופטת אושרית הובר היימן, מאשר סופית כי גם הניסיון של הדור הצעיר במשפחת קלקודה לא הצליח לעקוף את קביעות בתי המשפט הקודמות, שהורו על השבת הקרקע למדינה. "ניכר כי בני משפחת קלקודה מסרבים להשלים עם התוצאה המשפטית הקובעת כי הם נדרשים לסלק ידם מן המקרקעין", כתבה השופטת בפסק הדין בהכרעתה, וקבעה כי מדובר ב"גלגול משפטי נוסף" שנועד להאריך את האחיזה בקרקע תוך הטרדת המדינה בהליכים חוזרים ונשנים.

שורשיה של הפרשה נעוצים עוד בשנות ה-90, אך הקונפליקט התלקח מחדש בראשית העשור הקודם. משפחת קלקודה, שחכרה שתי נחלות חקלאיות - נחלה 33 ונחלה 34 - מהמושב כפר טרומן, הפכה את האדמות החקלאיות לעסק משגשג. במקום לגדל גידולים חקלאיים, הוקמו שם חניונים מסחריים מסוג חנה וטוס, לצד מבנים מושכרים לעסקים פרטיים. על פי הערכות רמ"י, השימושים האלה גלגלו עשרות מיליוני שקלים בשנה.

"רמ"י זכאית להשבה מלאה של הנחלות, לרבות חלקות המגורים"

המדינה, באמצעות רמ"י, פתחה בשורת הליכים אזרחיים ופליליים נגד המשפחה, בטענה לשימוש חורג ולבנייה בלתי חוקית. ב-2019 ניתן פסק דין תקדימי בבית המשפט המחוזי מרכז־לוד, שבו נקבע כי יש להשיב את הנחלות למדינה. השופטת דפנה בלטמן קדראי קבעה אז כי, "בני הזוג קלקודה עשו שימוש חורג במקרקעין למטרות שאינן חקלאיות, בניגוד להסכם המשבצת ובהיקף נרחב ולאורך שנים רבות". בית המשפט חייב אותם גם בתשלום דמי שימוש ראויים בסכום כולל של כ-7 מיליון שקל. בערעור שהוגש לעליון נדחתה טענת המשפחה, ובית המשפט העליון חיזק את עמדת המדינה וקבע כי, "התנהלותם הקיצונית של המערערים עמדה בסתירה חזיתית לתכלית החקלאית של ההקצאה", וכי "המשיבה  רשות מקרקעי ישראל - זכאית להשבה מלאה של הנחלות, לרבות חלקות המגורים".

אחרי שההורים הפסידו בכל הערכאות, ניסו הבנות לפתוח דף חדש, משפטית לפחות. בתביעתן החדשה, שהוגשה ב-2021, טענו ליהי, טל ומעין קלקודה כי יש להכיר בהן כבעלות "זכויות עצמאיות" במקרקעין, נפרדות מזכויות הוריהן. הן ביקשו מבית המשפט להורות כי הנחלות יוקצו להן מחדש, או לחלופין שיוכרו כ"ברות רשות" שיכולות להמשיך להתגורר בבתים שבשטח. במקרה הגרוע, כך הן טענו, מגיע להן לפחות דיור חלופי או פיצוי הולם.

שדה חיטה
צילום: pixbay

המשפחה מכפר טרומן הפסידה שוב - הפינוי ייצא לדרך

לאחר מאבק משפטי ממושך שנמשך יותר מעשור, בית משפט השלום דחה את תביעתן של בנות משפחת קלקודה, שביקשו לשמור על אחיזתן בשתי נחלות במושב, שנוצלו במשך שנים לשימושים מסחריים אסורים. פסק הדין מהווה חוליה נוספת במאבק שמנהלת רשות מקרקעי ישראל נגד שימושים לא חוקיים בקרקע חקלאית, ומעביר מסר ברור: הקרקע הציבורית שייכת למדינה, ולא למי שעושה בה שימוש פרטי או עסקי

עוזי גרסטמן |

בצהרי יום סתווי שקט במושב כפר טרומן, בסמוך לשדות הירוקים שמתמזגים עם שובל המטוסים של נתב"ג, נחתם עוד פרק ארוך במאבק מתוקשר על אדמות המדינה. אחרי שנים של הליכים משפטיים, פסקי דין, ערעורים ועתירות חוזרות, בית משפט השלום ברחובות דחה על הסף את תביעתן של בנות משפחת קלקודה - ליהי, טל ומעין, שביקשו לעצור את פינוי משפחתן מהנחלות שעליהן נבנו מבנים מסחריים וחניון "חנה וטוס" לא חוקי.

מדובר באחד התיקים הבולטים בשנים האחרונות במסגרת המאבק שמנהלת רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) נגד שימושים חורגים וניצול עסקי של נחלות חקלאיות. פסק הדין החדש, שניתן על ידי השופטת אושרית הובר היימן, מאשר סופית כי גם הניסיון של הדור הצעיר במשפחת קלקודה לא הצליח לעקוף את קביעות בתי המשפט הקודמות, שהורו על השבת הקרקע למדינה. "ניכר כי בני משפחת קלקודה מסרבים להשלים עם התוצאה המשפטית הקובעת כי הם נדרשים לסלק ידם מן המקרקעין", כתבה השופטת בפסק הדין בהכרעתה, וקבעה כי מדובר ב"גלגול משפטי נוסף" שנועד להאריך את האחיזה בקרקע תוך הטרדת המדינה בהליכים חוזרים ונשנים.

שורשיה של הפרשה נעוצים עוד בשנות ה-90, אך הקונפליקט התלקח מחדש בראשית העשור הקודם. משפחת קלקודה, שחכרה שתי נחלות חקלאיות - נחלה 33 ונחלה 34 - מהמושב כפר טרומן, הפכה את האדמות החקלאיות לעסק משגשג. במקום לגדל גידולים חקלאיים, הוקמו שם חניונים מסחריים מסוג חנה וטוס, לצד מבנים מושכרים לעסקים פרטיים. על פי הערכות רמ"י, השימושים האלה גלגלו עשרות מיליוני שקלים בשנה.

"רמ"י זכאית להשבה מלאה של הנחלות, לרבות חלקות המגורים"

המדינה, באמצעות רמ"י, פתחה בשורת הליכים אזרחיים ופליליים נגד המשפחה, בטענה לשימוש חורג ולבנייה בלתי חוקית. ב-2019 ניתן פסק דין תקדימי בבית המשפט המחוזי מרכז־לוד, שבו נקבע כי יש להשיב את הנחלות למדינה. השופטת דפנה בלטמן קדראי קבעה אז כי, "בני הזוג קלקודה עשו שימוש חורג במקרקעין למטרות שאינן חקלאיות, בניגוד להסכם המשבצת ובהיקף נרחב ולאורך שנים רבות". בית המשפט חייב אותם גם בתשלום דמי שימוש ראויים בסכום כולל של כ-7 מיליון שקל. בערעור שהוגש לעליון נדחתה טענת המשפחה, ובית המשפט העליון חיזק את עמדת המדינה וקבע כי, "התנהלותם הקיצונית של המערערים עמדה בסתירה חזיתית לתכלית החקלאית של ההקצאה", וכי "המשיבה  רשות מקרקעי ישראל - זכאית להשבה מלאה של הנחלות, לרבות חלקות המגורים".

אחרי שההורים הפסידו בכל הערכאות, ניסו הבנות לפתוח דף חדש, משפטית לפחות. בתביעתן החדשה, שהוגשה ב-2021, טענו ליהי, טל ומעין קלקודה כי יש להכיר בהן כבעלות "זכויות עצמאיות" במקרקעין, נפרדות מזכויות הוריהן. הן ביקשו מבית המשפט להורות כי הנחלות יוקצו להן מחדש, או לחלופין שיוכרו כ"ברות רשות" שיכולות להמשיך להתגורר בבתים שבשטח. במקרה הגרוע, כך הן טענו, מגיע להן לפחות דיור חלופי או פיצוי הולם.