הפעם אחרונה שהייתי אצל פסיכולוג הייתה לפני ארבע עשרה שנה. ישבתי ליד אמא שלי במושב הקדמי, היא שמעה רשת ג׳ וזמזמה את השירים ואני הייתי עם הראש שעון על זכוכית החלון ולא הבנתי על מה אני אמור לדבר עם האיש שאליו מסיעים אותי עכשיו.

הייתי בן חמש עשרה, שנתיים אחרי שאבא שלי מת מתאונת דרכים בבוקר שבת אחד, וכל מה שעניין אותי זה מה לעזאזל עומר שטיין לחש לעדן מהכיתה המקבילה באוזן, כשהיינו באיזה בית ריק יומיים לפני זה, שכל כך הצחיק אותה. שעה וחמש דקות מאוחר יותר כשאמא אספה אותי ממנו חזרה הביתה ושאלה איך היה? עניתי לה שהוא לא מבין בבנות, ושהוא רק חיפש לשמוע מה אני מרגיש לגבי המוות של אבא, ושהוא עצבן אותי כי אמרתי לו מהשנייה הראשונה שאבא לא חסר לי והוא כל הזמן חזר ואמר שזו בדיוק הבעיה.

גם אמרתי לה שציטטתי לו את טוני סופרנו שאמר שכל הפסיכולוגיה הדפוקה הזאת שאומרת שמה שאתה מרגיש הוא לא מה שאתה מרגיש ומה שאתה לא מרגיש זה מה שאמיתי, היא מעוותת. אבל זה היה שקר. לא אמרתי לו את זה. חשבתי על זה רק אחר כך. בכל מקרה, באותם ימים שום דבר ממה שקשור למנגנוני הגנה או מושגים כמו הדחקה ודיכאון לא היו קיימים. הייתה רק המציאות. המציאות שבה אנחנו הולכים ומתקרבים לתיכון וזה אומר שצריך להתחיל לגלות איך לרגש או להצחיק מישהי. וזהו. זו הייתה הפעם האחרונה שפגשתי פסיכולוג. מאז בכל פעם שמישהו או מישהי שאלו או הציעו את הרעיון שאלך לטיפול, מיד הדפתי את זה בתירוצים. אם זה שהכתיבה היא הפסיכולוג שלי או אם זה כי ברור לי שלא משנה על מה נדבר, זה יגיע לאבא שלי, וכשזה מגיע לאבא שלי אני מרגיש לא אמיתי. אני בקושי זוכר ממנו משהו.

אז כאילו, איך אפשר לטפל במשהו אם אני לא זוכר אותו? איך אפשר לגעת בזה, כשאין לי מושג איפה זה? וגם פתאום אני חושב על זה, אז מה, כל דבר קשור לזה? זה כמו שמישהו חוזר בתשובה אז כל דבר פתאום הוא נס. חאלס. תמיד חשבתי לעצמי שאני במרחק דייט מוצלח אחד מחיים טובים, שאני במרחק כמה אלפי שקלים מחיים טובים, שאני במרחק מינוס שמונה קילו מחיים טובים, שאני במרחק כתיבת ספר אחד מחיים טובים, אבל האמת היא שכל הדברים האלה קרו, ולא הרבה השתנה.

• רפורמת השכר בפסיכולוגיה הציבורית יוצאת לדרך - עלייה של עד 40% בשכר
• איך לבחור את תחום ההתמחות המתאים ביותר לפסיכולוגים מתחילים?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

וככה, לאחרונה, התחילה להציק לי המחשבה שידעתי שאני מפחד מטיפול, ושהפחד הזה אשכרה מונע אותו ממני. אז נכון, זו לא הייתה הפעם הראשונה שעצרתי לחשוב על זה, אבל תמיד הייתי כל כך ציני עם עצמי לגבי זה וחשבתי על מה נדבר ועל מה הוא יחשוב עליי ועל כמה זה יקר פסיכולוג. כאילו, פאקינג חמש מאות שקל לפגישה. פעם בשבוע.  אתם קולטים שזה אלפיים שקל בחודש.

עכשיו, אני כבר לא ילד בן חמש עשרה שאמא משלמת עליו ואני לא עובד בחברת הייטק שמספקת לכל עובד שלה סרייה של שנים עשר מפגשים על חשבונם, אז מאיפה אני אביא אלפיים שקל בחודש לזה? אז אוקי, נכון שאני מוציא ים כסף בחודש על אוכל בוולט ועל יציאות עם חברים ועל מיליון דברים אחרים שחשובים הרבה פחות, אבל זה לא שאם אני אלך לפסיכולוג בצהריים אני לא אזמין סלט מהוולט בערב.

אבל הרגע שבו הבנתי שאני פשוט מסבן את עצמי היה כשחזרתי מהקניון עם קניות לחג שלא הייתי צריך וגיהצתי שם שמונה מאות שקל. בלי שום בעיה. ולמה לא הייתה לי בעיה? כי זה בדיוק מה שהפסיכולוג האחרון שפגשתי לא אמר לי, כי זה בדיוק המחשבה שזה מה שעומר שטיין לחש לעדן, כי זה אותו ילד שמסרב להבין שמשהו קרה כאן. כי זה אותו ילד שלא מסוגל להתמודד עם דברים. כי זה אותו ילד שלא סיים את הסופרנוס ולא יודע שטוני, גם אחרי שקטל את הפסיכולוגית שלו, המשיך ללכת אליה. כי הוא יודע שהוא טעה. או לפחות מוכן לבדוק את זה. אז החלטתי ללכת על זה. החלטתי להראות לעצמי שגם עם האלפיים שקל בחודש האלה, אני איכשהו אסתדר בסוף. וזה לא שאני חושב שאני במרחק פסיכולוג מחיים טובים, אני פשוט חושב ששווה לנסות. 

• הבובות הפופולריות מסוכנות לילדים: משרד הכלכלה מזהיר משימוש בבובות LABUBU
• ביטוח לאומי דיגיטלי: לנצח את הבירוקרטיה מהספה
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• העלימו רווחי קריפטו בעשרות מיליונים - כך חוקרי רשות המסים...