בגדול, אין דבר שיותר מפחיד אותי בכביש מהקורקינטים החשמליים האלה. אני מבין שזה נשמע הזוי כשזה בא מאחד שרוכב על דוקאטי מונסטר, אבל ככה זה. לא יודע, אני מסתכל על הכלי המעפן הזה, עם הגלגלים הפיציים שלו והכידון הקטנטן ולא יודייע, זה לא משדר לי ביטחון מעל הכל.

בשבוע שעבר הכנסתי את האופנוע למוסך לטיפול שתוכנן לקחת יומיים שלושה והמשמעות של זה הייתה שליומיים שלושה אני צריך למצוא פתרון התניידות אחר. למזלי לא הייתי צריך לחצות את הארץ כדי להגיע מהבית לעבודה, כולה נסיעה של שבע שמונה דקות, אבל כזו שאם אתה הולך אותה ברגל או באוטובוס היא לוקחת שעה. אז יצאתי מהבית לכיוון העבודה וחיפשתי איזה קורקינט לעלות עליו ושכנעתי את עצמי שאם כל העיר עושה את זה, גם אני יכול.

זה נקרא - למידת חוסר אונים.. כשאתה במצב שאתה מרגיש שאין לך ברירה אתה משכנע את עצמך שזה לא כזה נורא. אז עמדתי ברחוב אילת וחיפשתי קורקינט. ראיתי אחד מרחוק וכשהתקרבתי אליו גיליתי שהבטרייה שלו ריקה. המשכתי ללכת וראיתי עוד אחד, אבל איך שבאתי לפתוח אותו מישהו צעק לי מהפנייה של הרחוב שהוא שריין אותו באפליקציה. לקחתי את כל הנשימות שהיו לי והרגעתי את עצמי שזה בסדר, שלטוב או לרע, זה עולם חדש שאני לא חלק ממנו, והטוב הוא שאני צריך לזכור שהאנשים האלה מחפשים חנייה כל החיים ואני לא, שהם משלמים ארגזים על דלק ואני לא, ואם הם רוצים לנסוע להורים שלהם לסוף שבוע זה סיוט ומעיק, ושהרע הוא כולה שאני לא יודע שאפשר לשריין קורקינט באפליקציה כאילו זה שולחן במסעדה ושאני הולך קצת ברגל פעם בשנה.

המשכתי ללכת וראיתי עוד קורקינט אחד. התקרבתי אליו ולפני שהתחברתי אליו רגשית הסתכלתי ימינה ושמאלה שאף אחד לא צץ לי מאיזו פינה ואומר לי שהוא שריין אותו. הרגשתי כמעט כאילו אני גונב אותו. אוקי. אף אחד לא צץ. והייתה בטרייה. רק מה, לא הייתה קסדה. באותו שלב כבר הייתי קרוב יותר לעבודה וזו באמת הייתה נסיעה קצרה, ולא רק זה, גם היה בה מסלול לאופניים וקורקינטים, דבר שהטריד אותי עוד קודם. כאילו, איפה נוסעים עם הדבר הזה? הרי המדרכה מלאה גם באנשים וגם בחריצים וגבעות ושברים כאלה שכל עלייה עליהם מזעזעת את הקורקינט ואותך. והכביש זה המגרש של החבר׳ה הגדולים. ומסלולים יש אחת לכמה, וגם לא ברור לי לאן הם מובילים. כאילו, מה הציפייה של העירייה? שזה יהיה כמו תחנות רכבת שיש ציר מרכזי ואנשים ירדו בתחנה שהכי קרובה ליעד שלהם וילכו משם ברגל? פסיכולוגית, זה לא הגיוני. הרי משהו כל כך קטן ולא מזיק, שיעשה מה שהוא רוצה. אז אם במקרה כבר יצא לך לעלות על מסלול אופניים עם הקורקינט וזה בדיוק בדרך שלך, אתה מרגיש שומר חוק ומבסוט על עצמך, אבל אתה ממש לא תשנה את המסלול בהתאם לזה.

• הקנסות מזנקים: רכיבה ללא לוחית זיהוי על קורקינטים ואופניים חשמליים תעלה 500 שקל
• חברת הקורקינטים השיתופיים שבדרך לוול סטריט
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בכל מקרה, התחיל להיות כבר די מאוחר והייתי חייב להגיע לעבודה, אז שמתי אוזנייה אחת ועליתי על הקורקינט. לא עברו שתי דקות והנה פתאום קופצים עליי שני שוטרים או פקחים או מה שהם לא יהיו וממש חוסמים לי את הדרך ולא משאירים לי אפילו את הסיכוי לחשוב בכיוון של לברוח ואומרים לי לרדת מהקורקינט ולעצור בצד באותה רצינות שהייתי מצפה שיגידו למי שנהג בשלוש מאות קמ״ש על המדרכה, ברוורס. עצרתי בצד כמו ילד טוב שעשה משהו רע ואחד מהם ביקש את מספר תעודת הזהות שלי והכניס אותו במכשיר הזה שאני מת לדעת איזה מידע יש בו עליי. בזמן שהוא נתן למידע לעלות חלפו על פנינו שיירות של רוכבי אופניים בלי קסדה ורוכבי קורקינטים עם העיניים בטלפון ומה לא וכל מה שחשבתי עליו זה שאפילו את הפריבילגיה להרגיש שאני אחד בשביל כולם אין לי, כי חוץ מלשמוח בלב שלא הם נתפסו שום דבר לא ישתנה.

בזמן שהפקח הראשון נתקע עם המכשיר, הפקח השני מצא לנכון שזה הזמן לוודא את רמת הידע שלי בכל מה שקשור בנושא ושאל אותי אם אני יודע מה שלושת החוקים לרכיכה על קורקינט. רציתי לענות לו שלא קיבלתי זימון למבחן תיאוריה אבל במקום זה פשוט אמרתי לו – ״מה?״ ואז הוא ענה, ״אחד – נוסעים במסלולים המיועדים בלבד. שתיים – אסור יותר מאוזנייה אחת, ושלוש – חובה לשים קסדה.״ בדיוק כשבאתי לענות לו שאחלה, קיבלתי, ולהוסיף שאם יש חובה לשים קסדה אז שגם תהיה חובה שתהיה קסדה על הקורקינט ושיתנו דו״חות גם ל – ״ליים״ ול- ״ווינד״ ואיזה קל ליפול על האזרח הקטן בתירוץ של אחריות אישית ומה עם האחריות החברתית שלהן, הפקח השני הרים את הראש והוציא מהמכשיר שלו דו״ח מודפס והגיש לי אותו.

הסתכלתי עליו ולא ידעתי אם לצחוק, לבכות או להתחנן שייקחו אותי לכלא כי שם החיים בטח זולים יותר. אלף שקל. אלף שקל על זה שנסעתי בלי קסדה שלא הייתה מלכתחילה בקורקינט. אז נכון, זו הייתה בחירה שלי לעלות עליו והייתי יכול להמשיך לחפש אחד שיש לו גם בטרייה, גם קסדה וגם לא שוריין. אז נכון, זה בית משוגעים ומישהו צריך לעשות פה סדר עם הדבר הזה. אבל למה לתת לאנשים לגור בבניין שלא סיימו לבנות? כי זה בדיוק אותו הדבר. אין מסלולים. אין חוקים. אין כלום. רק תקווה משונה שכולם יצאו מזה בשלום. או בקנס. אלף שקל. הסתכלתי עליו ולא האמנתי. מה הקשר בין הסכום הזה לעבירה הזאת? מה המידתיות פה? כאילו, ברור, ברור לי שזה עובד, שאני לעולם יותר לא אסע בלי קסדה, או בכלל, אבל מה, אם זה היה סכום אחר זה היה עובר על ידי? בדיוק מישהו עבר עם האופנועיים שלו וצעק לעברי שזה בגלל שאין להם כח אדם.

• רכבת ישראל בדרך להפרטה: האם 5,000 עובדים בסכנה?
• מה 68% אומר על צעירי ישראל?
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• הג'ובניקים רכבו על הלוחמים וקיבלו תנאי שכר ופנסיה מצוינים -...

אה, אז אם אין לנו כח אדם, אז בואו נגדיל את הקנסות בצורה לא פרופורציונלית בתקווה שסכום כזה יעשה הדים בפני עצמו וככה כולם יהיו מבוהלים שיתפסו אותם וישימו קסדות מראש וככה לא נצטרך כח אדם מלכתחילה וגם נכניס מספיק כסף כדי לגייס עוד עובדים. גאוני. השתגעתי. השתגעתי. התחלתי ללכת משם, עם הדו״ח בכיס, ותהיתי לעצמי מה אני אמור לעשות עכשיו? לעלות שוב על הקורקינט? הם יתנו לי עוד דו״ח? איך זה עובד? ואז הפקח קרא לי ואמר שאני יכול להגיב ואם יש משהו שאני רוצה להגיד, אז שאלתי אותו אם יש לו אימוג׳ים שם ואם כן שישים אחד כזה שמגלגל עיניים. סתם. לא אמרתי לו את זה.

 נמרוד סופרין, בן 29, סופר - מונולוגים על כסף ואני