הייתי בדרך חזרה מהאורתופד ופתאום תפס אותי כזה רעב שלא ידעתי מאיפה הוא בא. עד לפני שלוש שניות אוכל היה דבר ששכחתי מקיומו, ופתאום, בבת אחת, הוא נהיה הדבר היחיד בעולם.

בדרך כלל כשעולה הרעב עולות גם שאלות. ידעתי שאני רעב מדי בשביל לבשל, ידעתי שלא בא לי להוציא עכשיו הרבה כסף ובטח שלא לחכות למנה במסעדה, ככה שהיה לי ברור שיש דבר שיפתור לי את כל הבעיות – חומוס. נכנסתי ליפו ועצרתי את הקורקינט בכניסה לחומוסייה הקבועה שלי. היה טיפה קריר, ואף אחד לא ישב בחוץ, למרות שהמקום היה נראה כמו שדה קרב. על השולחנות היו ערימות של צלחות ריקות, הרים של פיתות ובצלים ועל הרצפה התעופפו מפיות ובקבוקי פלסטיק ריקים. זה מקום קטן ממש ואין בו מלצרים, רק בעל הבית שעומד בגאווה מאחורי הוויטרינה ושואל ״מה בשבילך אבא״.

עמדתי בתור וכשהגיע תורי הזמנתי משולש עם ביצה ויצאתי החוצה עם הצלחת שלי. באמצע המנה, התחשק לי לשתות משהו, אז שוב קמתי אליו וביקשתי בקבוק זירו. סיימתי ונכנסתי לשלם, ורגע לפני שהוא הפעיל את מכשיר הסליקה, הוא שאל אותי אם להוסיף שירות. הסתכלתי עליו המום. לא מאמין למשמע אוזניי. רציתי לשאול אותו על איזה שירות הוא מדבר, ולהגיד לו שאם כבר, מכיוון שאני שירתי את עצמי, אולי כדאי שיוריד לי את זה מהמחיר. וגם בוא, אבא, אין פה מלצרים, אז ברור שהטיפ הזה הולך לקופה של המסעדה.

כאילו מה, זה סוג של שיטת מצליח? אתה מנסה לנגב אותי? באותו רגע עלו לי העצבים לא רק עליו, אלא כלפי כל עולם הטיפים הזה. חשבתי על כמות הפעמים שהייתי במסיבה והלכתי לבר להזמין שתייה, וחיכיתי כמו ילד טוב שעה עד שאחד הברמנים יפנה את תשומת ליבו אליי בזמן שמסביבי כולם בצרחות ודחיפות והזמנות ועד שאני קולט שאם אני לא אתחיל להרים פה את הקול ולנופף בידיים כבר יזמינו אותי למים בעקבות התעלפות, אז אני צורח לו שיביא שתי ערק אשכוליות וג׳ין טוניק והוא לא שומע ואני צורח יותר חזק ואז הוא מוזג לי חצי צ׳ייסר על כל דרינק וכשאני מביא לו את האשראי, הוא לא מתבלבל ושואל אותי אם להוסיף שירות? ואני כבר בשיא העצבים והסטלה ולא רוצה לצאת קמצן אז אני אומר לו שיוסיף. הוא פשוט מגהץ, בלי לשאול כמה ובלי כלום, פשוט מוסיף שירות, ואיזה שירות היה פה? זה משגע אותי.

• מבצע "גרגיר הזהב" של מע"מ: 120 מיליון שקל נגבו מפלאפליות וחומוסיות
• שטראוס צופה המשך פגיעה משמעותית בסברה השנה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

• הבובות הפופולריות מסוכנות לילדים: משרד הכלכלה מזהיר משימוש בבובות LABUBU
• ביטוח לאומי דיגיטלי: לנצח את הבירוקרטיה מהספה
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• העלימו רווחי קריפטו בעשרות מיליונים - כך חוקרי רשות המסים...

באופן כללי, כל עולם הטיפים קצת יצא משליטה. כאילו, למשל אני מזמין משהו ב״וולט״, אז אני משלם גם על המנה שהזמנתי וגם דמי משלוח. ומה הם דמי משלוח אם לא הכסף לשליח? אז לא, על זה צריך גם לשים טיפ לשליח. או אפילו אם אני הולך להסתפר, אז זה תמיד הסכום לתספורת פלוס טיפ. כאילו, מה נהיה? עכשיו, אני מבין את התמריץ שבזה, ואת הכרת התודה, אבל למה אני צריך לשלם יותר כדי שהעובדים יעשו את העבודה שלהם בכיף, במקום שפשוט יעשו את העבודה שלהם?

מה, אז למה שאני גם לא אשאיר טיפ למוקדנית של קופת החולים שלי כי הייתה נחמדה וקבעה לי תור לרופא משפחה שלי? ניסיתי להבין למה כשאני משאיר טיפ במסעדה זה מרגיש לי נכון יותר מאשר בחומוסייה או במספרה. אז קודם כל, כי כידוע לא המסעדה משלמת למלצרים וידוע שהם עובדים על טיפים. שרק זה כשלעצמו נושא מטורף, כי למה אני צריך לפרנס עובדים של מישהו אחר?

הם עושים את העבודה שלהם, עבור מקום העבודה שלהם, אז למה אני צריך לשלם על זה? אבל זו כבר המציאות. אז אוקי, אני יודע שמלצרים עובדים קשה והם מפנים, ומתזזים, ועורכים, וקשובים, וצריכים לדעת מרכיבים בכל מנה ואלרגנים ומאיזה אזור בצרפת הגיע היין ההוא ומאיזו חבית יצאה הבירה ההיא, וכל שנייה ההוא רוצה משהו והשולחן שלידו רוצה משהו אחר ובסדר, אבל לכל עבודה יש את הקשיים שלה. ובכל זאת יש במלצר גם משהו שמאוד משפיע על החוויה של הארוחה, והחוויה של הארוחה היא מה שחשוב. כל הקונספט הוא בילוי, הוא ליהנות, שלא כמו בשיחה לקופת חולים.

זה כאילו מטורף לחשוב על זה, שעל כל ארוחה שאני גם ככה משלם מחירים מטורפים, אני עוד מוסיף חמישה עשר אחוז. חמישה עשר אחוז! כי כל אחוז אחד פחות ואני כבר שרוף בראש של המלצר. והקטע הוא שאפילו אם אני הולך למסעדה ויש שירות זוועה אני עדיין צריך להשאיר משהו, והמשהו הזה אף פעם לא יהיה נמוך משנים עשר אחוז כי וואלה לא נעים, אולי הוא עבר יום קשה, אולי הוא בתקופת מבחנים, אולי העלו לו את שכר הדירה, אולי רב עם חברה שלו. אנא עארף. ומעל הכל, לא נעים לצאת קמצן. אז קח חמישה עשר אחוז ותהיה מבסוט.

״הלו? בחור?״ בעל הבית של החומוס העיר אותי.

״כן, כן, סליחה. בטח, תוסיף חמש עשרה אחוז.״