ב-12 למאי 2022 לקבוצת הכדורגל ארסנל נותרו שלושה משחקים לסיום העונה. היא נמצאת במקום הרביעי המוליך לליגות האלופות. נותר לה משחק מול טוטנהאם, שבכלל החליפה מאמן ויש בעיות בתקשורת בין המאמן לשחקני ההגנה, החלוץ המרכזי (הארי קיין) רוצה לעזוב, המאמן (אנטוניו קונטה) רוצה לעזוב. לארסנל יש יתרון של 4 נקודות כלומר ניצחון יבטיח העפלה ואפילו תיקו יקרב מאוד. גם במקרה של הפסד, עוד שני ניצחונות וארסנל עולה. סוכנויות ההימורים נתנו סיכוי של משהו כמו 5% לטוטנהאם לעלות.

אבל בפועל - ארסנל הפסידה בבית 3-0 והפסידה גם את המשחק המשחק הבא. טוטנהאם ניצחה את כל שלושת המשחקים ועלתה. האם מדובר באירועים מקריים, או שיש קבוצות שכשהן מגיעות לרגעים הקריטיים בהם הכסף נמצא על השולחן וגורל של עונה שלמה מוכרע - פשוט מתקשות לתפקד?

אז התשובה היא שיש קבוצות לוזריות, כמו שיש אנשים שסובלים מחרדת בחינות, יש קבוצות שהיכולת שלהן יורדת דרמטית ברגעים המכריעים.  

למה לא:

1. למה לא התייחסתי לברצלונה, מנצ׳סטר יונייטד בחמש העונות האחרונות? בשני המקרים מדובר על קבוצות לא טובות, יש שם שחקנים מוכשרים שמסתירים את זה שמדובר בקבוצות לא טובות (אתייחס לתופעה ספציפית בברצלונה במאמר נפרד).

• ריאל מדריד: מהלך כלכלי היסטורי של מועדון הפאר הספרדי
• ב-15 מיליון אירו - אוסקר גלוך בדרך לאייקס
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

2. למה לא התייחסתי לתפקוד בדקות האחרונות במשחק (עשרים הדקות האחרונות, עשר הדקות האחרונות, חמש + הארכה)? מגיע לזה מאמר נפרד.

ספורטאים מקצוענים שמשחקים בטופ המקצועני בארץ או בעולם, לרוב צמחו בקבוצות נוער מעולות, ניצחו בהרבה תחרויות בגלאים צעירים, התמודדו עם לחצים, קשיים, הצלחות, אכזבות והגיעו בזכות זה שהם הוכיחו את עצמם כטובים יותר מאלפי שחקנים אחרים שהתחרו בהם מכל העולם. שחקנים כאלה אמורים להיות מסוגלים להתמודד עם לחצים יותר טוב מהאדם הממוצע, כי הם היו חייבים בעבר את זה בעבר, אחרת הם לא היו מגיעים לאן שהגיעו. ולמרות זאת, עדיין אפשר לראות שיש קבוצות שברגעי שיא הליגה, דווקא כשהן צריכות להתמודד על תארים, על משחקים חשובים בעונה, מול קבוצות שבשאר העונה הן הצליחו להשיג תוצאות דומות - פתאום קורסות.

כדורגל, כדורסל, פוטבול אמריקאי, הוקי קרח כולם ענפי ספורט קבוצתי שמה שמאפיין אותם זו יכולת קבוצתית, תיאום, עבודת צוות. ענפים שיכולים להפוך קבוצה של שחקנים - שכל אחד בנפרד אינו מהמוכשרים בעולם בתפקידו - לקבוצה מנצחת בזכות תיאום, מיקוד וביצוע של תרגילים ספציפים באופן מושלם. הרבה פעמים יש שילוב של מנהל מקצועי-מאמן-שחקנים שעובד מעולה ואז מגיע שחקן - שהוא כוכב על שאין עוררין על היכולות שלו - ולפתע ביחד איתו הקבוצה משחקת פחות טוב… כי על אף היכולות שלו, דווקא התוספת שלו משבשת את עבודת הצוות בקבוצה.

כשאני מתייחס לקבוצה אני לא מתייחס לקבוצה לפי שם המועדון אלא לפי השחקנים ובדרך כלל הצרוף של שחקנים + מאמן + מנהל מקצועי או שחקנים + מנהל מקצועי.

יש דוגמאות לקבוצות נפלאות ששינו את איך שמשחקים כדורסל, כדורגל, פוטבול והוקי שהתבססו על עבודת צוות בלי כוכבים. רק חלק קטן: נוטיגהאם פורסט בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 (בריאן קלאף), פורטו של מוריניו, מכללת אינדיאנה של (בובי נייט), ביילור, אייאקס של רינוס מיכלס, דטריוט פיסטונס (לארי בראון), סן דייגו (פופוביץ).

• הפד נכנס ל-2026 מפולג: אינפלציה עקשנית, שוק עבודה מתקרר ויו"ר חדש באופק
• למרות ההבנות: סין ממשיכה להגביל חומרי גלם קריטיים לתעשייה האמריקאית
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• "הזדמנות קיצונית באנבידיה" -בברנשטיין מצפים לזינוק של 54%...

לכן כישלון במשחקים קריטיים עבור קבוצה שאינה מבוססת על כשרון של שחקן אחד (יש גם כאלה) אינה נובעת מהתקף חרדה של שחקן אלא מתופעה יותר רחבה של "התקף חרדה קבוצתי״ כלומר משהו שגורם לכל הקבוצה לתפקד הרבה פחות טוב בהרבה פרמטרים, לא רק לעומת היכולות הרגילות שלה אלא גם לעומת קבוצות פחות טובות. 

כשפרוייד התחיל לטפל בהתקפי חרדה ההנחה הייתה שאירועים מסוימים גרמו להתקפי החרדה, אותם אירועים הציפו זיכרונות, זיכרונות גלויים ומודחקים (זיכרונות שאיננו מודעים אליהם) שגרמו להתקפי החרדה. פריצות הדרך בטיפול מגיעות כשמבינים את ההקשרים האסוציאטביים בין הזיכרונות לבין ההתקפים, כאשר מגלים מהם הזיכרונות (בפרט המודחקים) ומוצאים דרכים להקטין את עוצמת ההשפעה של ההתקף (זה לא פשוט אבל פסיכולוג טוב יכול להצליח לצמצם את השפעת התקפי החרדה על המטופל). בהקשר של קבוצה + מאמן השאלה היא מהו זיכרון קולקטיבי (כי אין אפשרות לדבר על זיכרון מודחק בהקשר של קבוצה)?

הרי יש קבוצות גרועות שיפסידו כי… הן קבוצות גרועות וזה נכון לא רק כדורגל, זו גם חולשה מנטלית. אבל הפוקוס שלנו יהיה בלהראות שיש קבוצות שמשחקות טוב עד שמגיעים לרגעים הקריטיים - ואז הן קורסות.

צורת הבדיקה:

צורת הבדיקה תשווה באופנים הבאים:

1. טבלה פנימית בין הקבוצות המובילות.
2. ביצועים ב-10 המשחקים האחרונים סיום העונה.
3. ביצועים יחסיים של הקבוצה לעצמה במטריקות שהקשר שלהם לתוצאה פחות מובהק -> תאקלים, חטיפות, לחץ. ההנחה צריכה להיות שבמשחקים הקריטיים שחקנים יתנו את האקסטרה.

בסימון האדום - הביצועים של ארסנל בקטגוריות הגנתיות כמו לחץ, חטיפות, תאקלים נגד טוטנהאם במשחק הקריטי לעומת התפלגות הביצועים שלה ארסנל בשאר העונה.

האם חולצה ושם של קבוצה מנצחים משחקים?

רואים שיש קבוצות שההפסדים שלהן נגד קבוצות אחרות הם הרבה מעבר להסברים סטטיסטיים, כך למשל בין השנים 2018 עד 2022 ארסנל הוציאה 5 נקודות מתוך 60. גם בהנחה קיצונית הסיכויים היו צריכים להיות 30%. הסיכוי שמה שקרה לארסנל יקרה נמוך מ-1 ל100. תופעות דומות קרו גם עם סביליה בספרד וגם עם דורטמונד בגרמניה. כלומר גם כשמשווים אותן לקבוצות פחות טובות הם מצליחים משמעותית פחות. זה אומר שיש השפעה סטטיסטית מובהקת לזהות הקבוצות. 

לוזרים שאינם מודעים ללוזריותם

מה שמייחד את השלב הזה הוא שהקבוצות מגיעות לשלב של מרחק נגיעה מתואר - עלייה לליגת האלופות או משהו שחשוב להן, ואז השחקנים מתקשים בפעולות הכי בסיסיות שלהם, נרתעים ממגע פיזי. האם יש רמזים מטרימים שיש סיכוי שזה יקרה? ברור. הרמזים הם כישלונות קודמים בהיקפים יותר קטנים מול קבוצות חזקות, או מאמן חסר ניסיון ברמות הגבוהות בתור מאמן.

הרבה מאמנים חושבים שאין הבדל בין משחקים קריטיים למשחקים ״רגילים״ אבל הנתונים מראים שיש, במשחקים קריטיים רמת האינטנסיביות עולה, החשיבות במיקוד בלחימה ויותר מהכל - במציאת פתרונות למצבים שאיתם הקבוצה לא התמודדה קודם. כדורגל הוא משחק פשוט כמעט כמו כל ספורט, עד שהוא לא. וכשהוא לא זה אומר שהקבוצה השנייה זיהתה חולשה. מה שמייחד קבוצות לוזריות שאינן מודעות ללוזריותן הוא סף שבירה נמוך. הן מקבלות גול ואז עוד אחד ועוד אחד. במקום להסתגל לזה שנוצרה סיטואציה חדשה הן מתנהגות כמו איילה שנלכדה בין פנסי מכונית בחושך ולא מסוגלת להימלט, עד להתרחשות התאונה שתקפד את חייה.

דוגמאות  - ההפסד 7-1 של ברזיל לגרמניה בחצי גמר המונדיאל. ההפסדים של ארסנל לסיטי בתחילת עידן ארטטה בארסנל.

אוהדת ברזילאית רואה את נבחרתה מקבלת את הגול הרביעי ב-4:0

לוזרים המודעים ללוזריותם

מנגד, כאן נוצר אלמנט של קבוצה שמודעת למצבה - נלחמת ונוצרת תחושה שאוטוטו היא מנצחת, אבל כמה החמצות, סופגים גול ועוד אחד, והמשחק? גם כשצריך להילחם ולדחוף קדימה בדקות האחרונות השחקנים חוששים להתקדם, לקחת סיכונים ולבעוט. דוגמא בולטת היא סביליה של שנה שעברה מול עונה שעברה של ברצלונה וריאל מדריד. בוודאי ברצלונה של אותה עונה הייתה קבוצה חלשה - אחרי 17 מחזורים היא הייתה רק במקום ה-9, ועדיין סביליה הפסידה בשלושה מארבעת המשחקים לקבוצות חלשות ממנה (בין היתר לזלצבורג האוסטרית במשחק השישי והמכריע על העלייה). המדהים שסביליה עשתה המון דברים נכון חוץ מ...להכניס את ההזדמנויות שהגיעה אליהן. כך למשל, סביליה הבקיעה 4 גולים מ-76 בעיטות לשער. מדובר ביחס של כמעט  1:20. לעומת יחס של 12% במשחקי הליגה. או במילים אחרות - נוצר מחסום רגשי שמונע מסביליה לממש את הפוטנציאל שלה. לא מדובר בתופעה ייחודית לסביליה, התופעה הזו קיימת בעוד קבוצות כדורגל ובעוד ענפי ספורט.

צרפתי את הטבלאות הפנימיות של:

1. כל הקבוצות שהתמודדו עם ריאל מדריד וברצלונה בליגה הספרדית ב-4 העונות האחרונות בהתאמה (48 נקודות בקופה) וכמה נקודות הן לקחו.

2. כל הקבוצות שהתמודדו עם ליברפול ומנצ'סטר סיטי בליגה האנגלית ב-5 העונות האחרונות בהתאמה (60 נקודות בקופה) וכמה נקודות הן לקחו.

3. כל הקבוצות שהתמודדו עם באיירן מינכן בליגה הגרמנית ב-5 העונות האחרונות בהתאמה (30 נקודות בקופה) וכמה נקודות הן לקחו.

מה לעשות?

ברור שיש כאן קבוצה ולא אדם בודד שמתפקדים למטה מיכולתם גם בתור בודדים וגם בתור צוות, ושהסיבה לזה היא נפשית.

רבי/ כומר/ אימאם/ מכשפה תימניה/ קברי צדיקים/ פסיכולוג/ פסיכיאטר?  אז טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי לוקח זמן ויש קושי לתקשר מסרים ברמת הקבוצה (אין כדור נגד חרדה לקבוצה). לא הייתי מזלזל במכשפה תימניה  ובעזרים מיסטיים (להחליף תחתונים, ״תחתוני מזל״ עושים שפשפת במקרה הטוב...)

יש מאפיין לקבוצות שמשחקות טוב ברוב המשחקים, עד שהן קורסות במשחקים הקריטיים -> הן קבוצות מאומנות, יש לשחקנים תרגילים קבועים, עמדות קבועות, והם יודעים להוציא לפועל מהלכי הגנה/התקפה מהאימונים באופן קרוב לשלמות. הדבר נפוץ בעיקר בקבוצות בהן המאמן לא מביא איתו הילה של מאמן על (מאמן שלקח תארים כמו גביע אירופה לאלופות תוך שהוא מציג כדורגל חדשני למשל מוריניו עם פורטו, ואן חל עם אייאקס, מאוריציו סארי) או שחקן על (זידאן, פרגוסון, אנצ׳לוטי, קונטה, קאפלו) ג׳ולן לופטגי - סביליה / מייקל ארטטה - ארסנל / אדין טרזיץ - דורטמונד ועוד (גם את נגלאיסמן מבאיירן מינכן ניתן להוסיף לרשימה). הבעיה עם קבוצות כאלה שהן לא יודעות להתמודד עם אירועים לא צפויים ושינויים.  יש דרכים להתמודד עם זה אבל זה דורש מהמאמן לקיחת סיכונים בשלב מוקדם של העונה, נכונות לשלם מחירים והנהלה שמוכנה לתת גב למאמן.

להחליף מאמן?

מייחסים לנפוליאון את האימרה: "תביאו לי גנרלים עם מזל". התשובה העקרונית היא כן להחליף, אבל אחרי שנתיים ורק אם רואים שיש התדרדרות במדדי האגרסיביות במשחקים ״על כל הקופה״. הבעיה היא לא רק אצל המאמן, היא קודם כל אצל הצוות המקצועי שזה כולל  המנהל המקצועי שמתווך בין הבעלים/ הנהלה למאמן. או במילים אחרות - הכל מתחיל ונגמר בהנהלה (בהנחה שלא מדובר בלקקנים לבעלים בסגנון צ׳לסי של אברמוביץ).

יש משהו בכל התקשורת מול השחקנים שלא רק שלא מצליח להוציא מהם את ההתעלות במשחקים הקריטיים, אלא גורם להם להיות חסרי בטחון עצמי ולהתקשות בפעולות הבסיסיות.

להחליף שחקנים? יש שחקנים שסובלים במשחקים מכריעים, גם שחקנים גדולים כמו רונאלדו הפורטוגלי, מסי ולבנדובסקי לא מצליחים לתפקד במשחקים מכריעים. הצרה היא שקשה להסיק תובנה סטטיסטית לגבי שחקן ממשחקים בודדים.

מה שכן, בעמדות מסוימות כמו שחקני הגנה, שוער, וקישור אחורי, שחקנים שמתקשים לתפקד במשחקים מכריעים (למשל שחקנים שנכשלים פתאום במאבקי אחד על אחד) אינם מתאימים לקבוצות גדולות, גם אם הם מעולים בשאר העונה.

דר' איתי בן דן הוא מתמטיקאי, מומחה באלגוריתם ובשווקים פיננסים

למאמרים קודמים של איתי בן דן: