מרכז המכירות החדשני של פרויקט הארטלנד (צירוף בעל כמה משמעויות, אבל הכי מייצג הוא "לב הארץ") הענק, שממוקם רק 10 דקות ממרכז דובאי החדשה, הוא לא מרכז מכירות רגיל. המרכז - שעליו ייבנו מגדלי מגורים בעתיד הלא רחוק - הוא מקדש. מקדש ארעי אמנם, ובכל זאת, מקדש.

למי מתפללים שם אתם שואלים? למייסד חברת סובהא (SOBHA.NS) - "אור" בסנסקריט ושמה של אשתו - פי.אנ.סי. מנון. שם, הבנאדם הוא אל. כמו בראהמה, וישנו, שיווה, גאנשה ויתר האלים מהמיתולוגיה ההודית, הנוכחות שלו כמו נושאת ברכה והאדמה שעליה הוא דורך קדושה היא. ממש כפי שמוחמד בן-זאיין הוא שליטה האהוב והבלתי מעורער של איחוד האמירויות, כך מנון הוא השליט האבסולוטי הנאור של העולם שיצר ונקרא סובהא.

כל מי שמתעניין בדירה או בקוטג' מפוארים - שהם משום מה מתעקשים לקרוא להם וילות - עובר במרכז המבקרים, שם יש מודל מוקטן ועצום ממדים שמדמה את הפרויקט שאמור לאכלס בעתיד 25 אלף בני אדם, שכולל בנייה משולבת, מסגדים ובתי ספר בריטיים. שכונת הקוטג'ים, כשתושלם, תהיה קהילה סגורה ומגודרת. אך עיניו של פשוט העם לא ייחשפו לזה לפני שיהנו ממיטב ציטוטיו של מנון שתלויים, יחד עם תמונותיו, באותיות זהב מרשימות על קירות המרכז.

לאחר מכן עוברים למרכז העיצוב החדשני, שם מתחילים את הסיור - שבו מסבירים את כל הליך הייצור של בנייניו של מנון - בצפייה בסרטון המספר את סיפור חייו מעורר ההשראה של בעל הבית. הסרט מתחיל בפיצוח קופרייטרי חביב על שמו עם המילה "פנומנון". יחד עם פירוטכניקה קולנועית מרשימה, הקריין הרהוט מספר לכווווולם, איך מנון עבר לעומאן עם 7 דולר בכיס, קיבל הלוואה עם שותף על סך 3,000 דולר ופתח חברה לעיצוב פנים.

• הדולר לאן, הביטקוין לאן?
• סיוה מקבלת המלצת קנייה - מחיר יעד של 60 דולר, אפסייד של 71% על המחיר בשוק
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

הדקדקנות והאיכות של עבודתו עברו מפה לאוזן, עד שהגיעו לסולטן בכבודו ובעצמו. מה עשה הסולטן? הזמין אותו לעצב ולרהט לו את הארמון המלכותי שזה עתה נבנה. זו כמובן, הייתה נקודת המפנה בקריירה המפוארת - תרתי משמע - של מנון.

ואכן מפעל חייו של מנון בהחלט מרשים. לא כל אחד יכול לומר שהוא בנה ועיצב 3 ארמונות, בנה ועיצב את אחד מהמסגדים הגדולים בעולם והגדול בעומאן; ועל הדרך לבנות אימפריה נדל"נית בינ"ל ולצבור הון שמוערך ב-1.1 מיליארד דולר. ואמנם מנון עצמו לא מדבר בסרט, אבל ברור לכל שכמו כל פרט אחר בחברה שלו, רוחו שורה עליו והוא אישר כל מילה, צליל ופריים, כך שבפועל, כל דכפין במרכז צופה באיש מהלל את עצמו במשך דקות ארוכות.

אינטגרציה הפוכה: המודל העסקי של מנון

עובדיו, לפחות על פניו, מעריצים אותו ומדברים עליו בעיניים בורקות. בצדק האמת. גם כי הסיפור שלו ייחודי והאימפריה שהוא בנה בשתי ידיו הפכה אותו עד 2018 לאחד מ-100 עשירי הודו – ב-2019 הוסר מרשימת פורבס וכך גם מרשימת 2,000 האנשים העשירים בעולם. גם כי כבר לפני 35 שנה הבטיח לתרום חצי מהונו כשימות, אבל גם כי במקרים רבים, הסיפורים של העובדים, חלקם מסוריה ולבנון ומדינות בעייתיות נוספות, נותן להם ממד נוסף של הערצה. הוא הרי זה שהעניק להם ביטחון תעסוקתי וכלכלי, אחרי שעקרו-נעקרו-ברחו מהמדינות שמלחמה היא עברן, ההווה וגם העתיד הנראה לעין שלהן. מנון, כמו שם החברה שלו, הוא האור של רבים מהם. באש, במים ובמגפות עולמיות - הם אחריו מסתערים עם סכין בין השיניים.

• ג’יי.פי מורגן: בועת ה-AI היא סיכון גדול יותר לשווקים מהמתיחות הגיאופוליטית
• לא רק AI: הנישה החדשה והצומחת שמתפתחת במקביל לתחום הלוהט
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
• המניה הישראלית שזינקה אתמול פי 5 וצפויה להמשיך לעלות גם היום

ושוב כמו מקום מושבו בדובאי, הפליטים/מהגרים, סביר להניח שלא יגיעו מעבר לרמות הביניים בהנהלה. אבל למי שיכול לקבל חיים בלי שיירו עליו, מקבל עובדה זו באהבה יתרה. כעיקרון, הרמות הגבוהות שמורות להודים, עדיף מאזור קרלה שבדרום הודו, משם מנון עצמו מגיע וגם לבני משפחה - בנו, ראווי, הוא מנכ"ל סובהא הודו ויהיה יו"ר משותף יחד עם סובהא מנון, לאחר פרישתו של האב, שבסך הכול בן 71.

לאחר שבמשך כמה עשורים עיצב בתים לשועי עולם, ב-1995 מנון החליט להפוך את הידע שצבר לחברת ייזום נדל"ן למגורים, שמבוססים על הדקדקנות והאיכות שהנחו ועודם מנחים אותו. הדבר שהכי מרשים הוא, זה שאין לו קבלני משנה. פרט לפלדה, מתכות וחלקי קצה, כמו ברזים ודוודים, סובהא מייצרת הכול בעצמה באמצעות רשת מפעלים בהודו ובאמירויות ומעסיקה בהודו לבדה למעלה מ-3,000 עובדים. את הלבנים, את החומרים, את השיש, המשקופים, הכול הכול הכול הם מייצרים בעצמם, בשיטה ששמה שאולה מעולם ההייטק, שאותה הם מכנים "אינטגרציה הפוכה".

יש לזה 2 יתרונות מרכזיים וחיסרון אחד מהותי. ביתרונות, הראשון זו בקרת איכות מחמירה, השני שליטה כמעט מלאה על לוח הזמנים - משהו שכל קבלן ורוכש מודעים היטב לחשיבותו. כלומר, מנון עושה משהו שנדיר למצוא בעולם הנדל"ן, או לפחות בזה הישראלי. הוא מבטיח איכות מסוימת בזמן מסוים והוא גם עומד בהבטחות שלו. לא בפרויקט פה או פרויקט שם - לאורך עשרות שנים. ככה הוא בנה את שמו. לא משנה אם זה ארמון, מסגד או שכונה יוקרתית בגודל של עיר קטנה - הוא עומד במילה שלו. 

החיסרון הוא העלות. בעוד יזמים וקבלנים אחרים עושים מיקור חוץ, הוא צריך לספוג את כל העלויות. וכשכל הסחורות שמשמשות אותו עולות בכ-10%, כמו שקרה השנה, זה משפיע על הרווחיות. זה עסק יקר, שכנראה לוחץ גם על המניה שנסחרת בבורסת ניו דלהי.

בצד הניהולי, פרט לו עצמו ובנו כמובן, בחברה יש עוד שלושה אנשים חשובים, שבהם הוא נותן אמון. יש מנכ"ל ומנכ"לית שמנהלים את החברה באזור המפרץ ויש מהנדס גרמני שמהווה את תו התקן של מנון. המהנדס נמצא מחוץ לשרשרת ההנהלה ומדווח אך ורק למנון. ככה גם ממרום גילו וכובד שמיעתו, האיש שולט באימפריה שבנה ויודע כל פרט בכל פרויקט. ככה הוא בנה אימפריה שבנתה פרויקטים ב-27 ערים בהודו ומסרה בתת היבשת כ-31 מיליון מ"ר בנויים נכון לסוף 2018.

"הישראלים מבריקים, אבל נמאס לי מדמוקרטיות"

לכל מי שיש סבא, סבתא או הורה מבוגר, כלומר מרביתנו, יודע שיש גיל מסוים שמאבדים את החשומה, כלומר את הבושה. הפילטר התרבותי-חברתי כמו נעלם והמרחק בין המחשבה וקצה הלשון נמחק. או בקיצור, אומרים מה שחושבים מתי שרוצים, כשהקהל פחות משנה. יכול להיות שגם השילוב עם עושר מופלג עושה זאת, ובגיל 71, מנון חסר פילטרים.

פגשנו אותו, קבוצה של עיתונאים ישראלים. נפגשנו באולם הכנסים הארעי והמפואר שנבנה לצורך השמנה והסלתה של דובאי והאמירויות שמגיעים לפגשו או להתערות עם האליטות האחרות. גם הוא ייהרס לכבוד המגדלים.

הוא כנראה לא כל כך הבין עם מי הוא נפגש, מאחר והסביר לנו שהמחיר אולי נראה יקר והמחירים באופן כללי ירדו בשנים האחרונות – ירידה של 6% בערך הנדל"ן למגורים ו-8% במחיר השכירות בשנה האחרונה, נכון לרבעון 3 של 2020 על פי חברת המחקר נייט-פרנק, המתמחה בנדל"ן באזור המזרח התיכון – אבל התשואה עדיין עומדת על 6% בשנה ובגלל שמאוד זול להעסיק משרתים, אז זה מתקזז.

המחיר אגב, לא כזה יקר יחסית לישראל, כשדירת סטודיו בהארטלנד מתחילה ב-720 אלף שקל, כשקוטג' של בסביבות החצי דונם בנוי, עולה 7.2 מיליון שקל.

"אני לא כל כך מבין מה אתם עושים כאן", אמר מנון ולא בלי צדק – מה הוא צריך חבורה של עיתונאים ששואלים שאלות על שוק הנדל"ן ושהמנטליות שלהם שונה לחלוטין ממרבית לקוחותיו, שבעיקרם מגיעים מאזור המפרץ ומסין.

"רק עוד שנה נדע איפה אנחנו מבחינה עסקית עם ישראל. הישראלים אגב מבריקים, אתם קטנים אבל מאוד חזקים ביחס לגודל שלכם. אבל נמאס לי מדמוקרטיות. לא רק לי, להרבה מאוד אנשים נמאס", המשיך, במה שבוודאי חרה לכל האוזניים הישראליות שבחדר.

מקסם השווא של האבסולוטיזם הנאור

לאחר מכן, המשיך מנון לראיון בלעדי עם ביזפורטל. אבל לפני כן, כדאי להתעכב רגע על מיאוסו של מנון מהדמוקרטיה. הוא איש עסקים פר אקסלנס איך שאומרים. הוא תמיד חייב להיות עסוק ולפי ציטוטיו, הוא אף פעם לא מסופק. איך אומרים הפולנים שבינינו, הוא ינוח רק בקבר.

כמי שינק מהעטינים של המשטר המלוכני בעומאן וגם מזה האמירתי, הוא רגיל לסביבה עסקית מסוימת. כשמלך נותן לך מילה, אין כמעט כוח בעולם שישנה את המילה הזו. אין גם בקשיש, כלומר שוחד, מה שבהודו המושחתת נחשב פחות או יותר ללחם ולחמאה של כל יזם או חברה שרוצה דריסת רגל בשוק מסוים. יש גלגלים שצריך לשמן. גם החולשה של הדמוקרטיות מול המגפה, מייצר אצל רבים געגוע למשטר המכונה אבסולוטיזם נאור.

כלומר, שליט אחד בלעדי. כמו באמירויות ובעומאן, כשהשליט נאור, מעודד זכויות, עסקים, תרבות ומדע. הבעיה עם משטר שכזה – וזאת רבים מדי שוכחים – שהוא יכול להפוך מהר מאוד לסתם עוד דיקטטורה - וזה לא טוב, לא לעם ולא לעסקים. ושוב, חלק לא מבוטל מהאנשים שמאמינים באבסולוטיזם הנאור, מתבלבלים בין שחיתות שמגיעה כמעט בכל צורת משטר, לבין השינוי המהותי שקורה כשמשטר שכזה נופל והחסרונות המובנים שיש לשליטה של אדם אחד בלעדי על מערכת שלמה.

"הודו לא במקום טוב, אבל שווה להשקיע בתחום התעשייתי"

אבל נחזור למנון, הוא אוהב להקטין את עצמו, לומר שאינו מתעסק ביום יום. הצניעות הזו, מסתירה אמת אחרת. הוא היה ועדיין המוח והאיש שעומד מאחורי רוב העסקאות הגדולות. אחת שכזו נחתמה לא מזמן, לפיתוח של אחת האמירויות בפרויקט שמוערך בלמעלה מ-6 מיליארד דולר. רשת הקשרים הענפה שיצר לאורך עשרות שנים, משרתת אותו ואת החברה שלו היטב. כשהוא מדבר, מן הראוי להקשיב לא רק את השבחים, אלא גם כלפי מי הם מופנים ולמי לא.

בכל אופן, הוא מהלל את העסקים והחיים בדובאי, שבניגוד להודו, מעניקה ביטחון ואיכות חיים לתושבים. "יש לי 4 נכדות שחיות פה והן חיות טוב. בהודו זה אחרת. פה אין פשע בכלל והן יכולות ללכת חופשי ברחוב בלי לחשוש. בלי קשר, 17 שנה אני חי ועושה עסקים פה בדובאי ופעם אחת לא שילמתי בקשיש", אומר מנון. "זו סביבה עסקית מצוינת. אתה יודע שהחוקים לא ישתנו לך פתאום".

את אותם הדברים הוא לא אומר על המדינה שבה נולד וזה זועק לשמיים. "אני לא חושב שהודו הולכת למקום טוב, לא בעשורים הקרובים בכל מקרה", המשיך ונשמע באמת פסימי.

גם שוק המניות לא היה טוב לחברה שלו. כשהנפיק את החברה שלו ב-2006, היו לו ביקושים של פי 126 ומחיר המניה קפץ ביום הראשון ללמעלה מ-1,000 רופי. במשבר הכלכלי של 2008/9 ריסק את המניה, למחיר של קצת למעלה מ-80 רופי. ב-5 השנים האחרונות המניה ב-Break even, ומחירה עומד על כ-320 רופי. ירידה של כמעט 70% ב-14 שנה.

היה משבר בשרשרת הייצור והאספקה העולמית, איך הוא השפיע על החברה שלך?

"הוא לא השפיע. הכול אני קונה ומייצר כאן או בהודו. ככה שזה שסין נסגרה לא ממש השפיע לי על העבודה".

אבל מחירי הסחורות כן עלו?

"זה חלק מהעסק. פעם הם עולים ופעם הם יורדים".

רצית להנפיק גם את הפעילות בדובאי...

"נכון. זה לא יקרה. הבן שלי מתנגד ואני מסכים אתו".

למה?

"כי יותר מדי נכנסים לי לכיס והשוק לא מסתכל על תוכניות ארוכות טווח. שוק ההון חי מרבעון לרבעון, זה מכביד על העבודה שלנו והיכולת שלנו לתכנן".

חוץ מנדל"ן, באיזה סקטור בהודו שווה להשקיע לדעתך?

"אני חושב שתחום התעשיות הולך להתפתח מאוד בשנים הקרובות. יש מעבר של ייצור מסין ולהודו יש הסכמים עם כל מיני מדינות, בהן בריטניה, יפן, אוסטרליה ועוד. זה הולך לעזור מאוד לתעשייה המקומית שם".

אגב, אתה יודע שבלי הדמוקרטיה והקידמה שהיא הביאה, כנראה שלא היינו יושבים כאן, לא היה אפילו את דובאי...

"אתה כנראה צודק", השיב מהורהר.

בסוף, בין אם שוק הנדל"ן בדובאי מעניין או לא, נחזור לאבסולוטיזם הנאור. צריך להבין, שמבחינה עסקית דובאי והעסקים שם יכולים להיות מאוד משתלמים. התנאים שם, כמו שמנון אמר, טובים מאוד ומעודדים אותך גם לרכוש דירה – כשרכישת דירה מעל מיליון דירהם (900 אלף שקל) גם מעניקה תושבות באמירויות ל-5 שנים.

עם זאת, עדיין מדובר במונרכיה, עדיין צריך להבין שעם כל החיוכים והרצון הטוב למשוך משקיעים ישראליים לאמירויות – והאמירתים באמת נחמדים מאוד וליברלים באופן יחסי – מדובר בתרבות שונה לגמרי, כזו שמשרתים היא חלק אינטגרלי ממנה, ושבה יש שווים ויש שווים יותר.

אבל מדבר אחד אי אפשר להתעלם, כמו דובאי המתוקתקת לעילא ולעילא, כך גם כל ס"מ מרובע שיוצא תחת ידיו המיומנות של מנון, שבגיל 71, ממשיך לחלום על הפרויקט הבא שלו ונראה שהשוק שם תפור בדיוק למידותיו.