באחד מהפסקי הדין היותר חריגים, מרובי הסעיפים והניואנסים שניתנו באחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, קבעה השופטת הילה גורביץ עובדיה מבית המשפט לענייני משפחה בחיפה כי סכום של 505 אלף שקל שהועבר מהאם לבנה במהלך הנישואים, יוחרג מהגדרת הנכסים המשותפים לחלוקה בין בני זוג גרושים. מדובר בכספים שהועברו, לטענת האיש, "על חשבון ירושה" - טענה שזכתה לאישור, אף שהכסף הועבר במהלך חיי האם וללא הסכם משפטי מחייב. מאחורי הסכום הזה מסתתר סיפור זוגי שנפרש על פני שני עשורים, עוסק בחיי נישואים מורכבים, חברות משותפת, מחלות קשות וסכסוך רכושי שכלל האשמות הדדיות, מסרונים טעונים, טענות בדבר שיתוף וניכור, ובעיקר פער עצום בפרשנות של מה נחשב ל"משותף" כשמדובר בזוגיות ממושכת שבמהלכה גם המשפחות המורחבות מעורבות כלכלית.

מדובר בזוג שנישא ב-1999, הביא לעולם שלושה ילדים משותפים, התגרש ב-2020 - אך קרב הגירושים נמשך באולמות המשפט הרבה מעבר למועד של מתן הגט. שני הצדדים טענו לשיתוף מלא, אך הנתבע - הבעל לשעבר - ביקש החרגה מיוחדת: סכום של 735 אלף שקל, שלטענתו הועבר אליו מאמו, והוא כלל סכומים שקיבל במועדים שונים, לטענתו "על חשבון חלקו העתידי בעיזבון". השופטת ציינה בפסק הדין שפורסם כי, "הנתבע העיד כי קיבל מאמו סך 275,000 שקל ואת תמורת הדירה בסך 460,000 שקל , חלקו על חשבון אחותו... סה"כ 735,000 שקל. אלא שעדותו זו אינה תואמת את הסכומים עליהם העידו אחיותיו". אחרי עיון מעמיק, החליטה השופטת להכיר בסכום חלקי בלבד מתוך הסכום הנטען - 505 אלף שקל - כהחרגה מוצדקת מהאיזון הרכושי.

במוקד הדיון עמדה השאלה האם הכספים שהועברו אל הבעל במהלך הנישואין הם בגדר ירושה או מתנה, והאם ניתן להתייחס אליהם כאל רכוש נפרד שאינו חלק מהרכוש המשותף לחלוקה. לטענת האיש, הסכומים שהוא קיבל מאמו היו, "כספים על חשבון ירושתו מעיזבון אביו". כלומר כספים שקיבל במקום. או לקראת, חלקו העתידי בירושת הוריו. מעבר לכך, הוא טען כי עליו להשיב לאחיותיו חלק מהסכומים האלה - מה שמעיד, לדבריו, על כך שמדובר בכספים שאינם "שלו" באופן מלא, אלא ניתנו במעין ניהול פנימי של הירושה העתידית. התובעת, לעומתו, טענה שמדובר לכל דבר ועניין בכסף משותף, ששימש בפועל לרכישת נכסי מקרקעין במהלך הנישואים, ולכן אין להחריג אותו מכלל הנכסים. אבל השופטת לא הסתפקה בטענות של הצדדים. היא בחנה לעומק את העברות הכספים, זימנה עדים, שמעה את האחיות של הבעל - שתמכו בגרסתו, ואישרו כי אכן מדובר היה בכספים שנועדו לקידום רכישת קרקעות לטובתו האישית, תוך הסכמה משפחתית להעברה זמנית שתילקח בחשבון בעת חלוקת הירושה. השופטת גורביץ עובדיה קבעה בפסק הדין שלה כי, "דווקא עדויות אחיות הנתבע הותירו רושם מהימן... עדותן המהימנה של אחיותיו, כי הכספים הועברו 'על חשבון ירושה'". לנוכח העדויות והתיעוד, הוחלט כי הסכום הזה, אף שהוא לא נמסר בצוואה מסודרת ולא הוגדר רשמית כירושה, יוכר ככספים שהועברו לצורך אישי של הבעל, על חשבון ירושה, ולכן יוחרגו.

שני הצדדים הציגו גרסאות סותרות - גם לעצמם, וגם לבית המשפט. השופטת לא חסכה ביקורת על כך, וציינה במפורש בהכרעתה כי, "שני הצדדים לא פרשו בפני בית המשפט את העובדות כהווייתן... שני הצדדים ניסו להתאים את המציאות לגרסה אותה רצו להניח בפני בית המשפט". במהלך הדיון, נדרש בית המשפט לברר גם מועד הקרע - נתון קריטי לצורך קביעת מהו רכוש משותף ומה לא. האשה טענה כי עזבה את הבית בנובמבר 2019, ושהמועד הזה צריך לשמש לצורך חישוב חלוקת הנכסים. הבעל טען כי מועד הקרע האמיתי היה רק באוקטובר 2020, יום מתן הגט. השופטת קיבלה את גירסתו של הבעל בנוגע למועד הגירושים, אך קבעה "נקודת שבר" מוקדמת, ב-24 לאוגוסט 2020, שאחריה חדל השיתוף הכלכלי בפועל. "לאחר המפגש אצל הרב א', הנתבע ביטל את כרטיס האשראי שהיה בחזקת התובעת - בכך הופסק השיתוף הכלכלי", נכתב בפסק הדין.

• כך נדחתה תביעה על דירה, כספים והוצאות קבורה
• פתק אחד הפך נכס של 15 מיליון שקל למוקד מחלוקת עזה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

הכספים שהתקבלו מאמו של הבעל שימשו, כך לפי העדויות, לרכישת מגרשים ובניית בתים. אף שבתחילת הדרך טען הבעל כי כל הנכסים ממומנים על ידו בלבד, לבסוף הסכימו הצדדים כי כלל הרכוש שנצבר לאורך הנישואים ייחשב משותף - למעט הכספים הנ"ל. השופטת סיכמה וכתבה כי, "אני מורה להחריג ממסת הנכסים לאיזון משאבים סך של 505,000 שקל, צמוד למדד, ממועד הקרע". זוהי קביעה עקרונית, שמציבה גבול ברור אך גמיש בין מה שמוגדר כ"ירושה", גם אם עדיין לא התקבלה רשמית, לבין מה שנחשב לרכוש משפחתי, משותף, מתחייב - כחלק מהתנהלות כלכלית זוגית.

הפסיקה הזו חשובה לא רק לצדדים שבתיק, אלא לכל זוג בישראל שמנהל ביחד חשבון, רוכש נכסים, מקבל כספים מבני משפחה - ולעתים מטשטש את הגבול שבין כספים פרטיים, ירושה, או מתנה לבין רכוש זוגי משותף. המסר של פסק הדין הוא שאם קיבלתם כספים מהוריכם על חשבון ירושה, תדאגו לתעד זאת. דאגו לרישום נפרד. אחרת, גם אם הכסף ניתן "כמתנה עם כוונה ברורה", בית המשפט עשוי לראות בו חלק ממשאבי המשפחה - אלא אם תצליחו להוכיח אחרת, כפי שעשה האיש במקרה הזה.

מה ההבדל בין ירושה, מתנה וכספים שהועברו על חשבון ירושה?

ירושה היא מה שמועבר לנפטרים בצוואה או לפי חוק הירושה. מתנה היא הענקה מרצון, ללא תמורה, במהלך החיים. "על חשבון ירושה" הוא מצב ביניים - כספים שניתנים בחיים, מתוך כוונה שישוקללו במסגרת הירושה העתידית. במקרים כאלה, כמו כאן, נדרש להוכיח את כוונת הצדדים בעת ההעברה - דבר שלא תמיד קל, אך אפשרי כשיש עדים תומכים ותיעוד עקיף.

• הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה בסוף?
• ויתרה על האופציות בגירושים - ונשארה מחוץ לאקזיט
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• צוואה ביקשה לנשל אם לשמונה - בית המשפט התנגד

אם הכסף נכנס לחשבון משותף, זה לא אומר אוטומטית שהוא משותף?

זו שאלה חשובה. ברוב המקרים כן - הכנסת כספים לחשבון משותף עלולה להיחשב "שיתוף", שמשנה את מעמדו של הכסף. אלא שבפסק הדין הזה, בית המשפט השתכנע שמדובר בהכנסה ייעודית לצורך מטרה פרטית (רכישת מגרש), שהגיעה ממקור חיצוני מוכח, ולכן ראויה להחרגה. זה חריג, אך מבוסס על נסיבות ייחודיות.

למה הבעל זכה בהחרגה, אם לא הצליח להוכיח את כל הסכום שטען לו?

משום שלא הצליח להוכיח את מלוא הסכום. בית המשפט התרשם מכך שהיו העברות אמיתיות של כסף, ושכוונת נותנת הכסף היתה שהבן ייהנה ממנו "על חשבון הירושה", אך בחר להחריג רק את מה שניתן היה לאמת בעדויות ובתיעוד (425 אלף שקל + 80 אלף שקל נוספים), ולא את כל ה-735 אלף שקל שנטענו.

למה המגרש נרשם רק על שמו של הבעל, אם האשה טוענת לשותפות מלאה?

גם זו שאלה שנידונה בפסק הדין. האשה טענה כי לא שמה לב לרישום, או שהאמינה כי זה עניין טכני. בית המשפט השתכנע שהרישום משקף את כוונת הצדדים באותה העת, שכן הכסף שימש לרכישת הנכס, והיה מהאם בלבד. זה לא מבטל את שאר השיתוף בנכסים, אך תומך בטענת ההחרגה.

האם עדות אחיותיו של הבעל היתה חיונית להכרעה?

מאוד. עדות האחיות הותירה רושם מהימן במיוחד על השופטת גורביץ עובדיה, והיא אף ציינה זאת בפסק הדין. הן תיארו בפירוט כיצד הועברו הסכומים, מדוע, ואיך נרשמו באופן פנימי במשפחה כ"על חשבון". העדות שלהן היתה המפתח להוכחת מקור הכספים ולכוונת האם.

האם ניתן להחריג כספים גם אם אין מסמך או הסכם כתוב שמוכיח שהכסף אינו משותף?

כן, אבל זה מסובך. פסק הדין הזה ממחיש שאפשר להסתמך גם על עדויות, נסיבות, התנהלות חשבונאית ורישום בפועל - למשל אם הנכס נרשם רק על שם אחד הצדדים - כדי להגיע למסקנה שהכסף היה ייעודי ולא שייך לשני בני הזוג. ככל שההוכחות חלשות יותר, כך הסיכון גדול יותר שהחרגה תידחה.

מה היה יכול לשנות את התוצאה מבחינת האשה?

הגשת הוכחות טובות יותר על השימוש שנעשה בכסף, למשל אם היתה מראה שהכסף שימש לתשלומים שוטפים של שניהם, או היתה מוכיחה שנאמר לה במפורש שהכסף הוא מתנה עבור שניהם. היא גם יכלה לנסות לטעון לשיתוף ספציפי, אך טענותיה בנושא זה לא הותירו רושם מהימן, לדעת השופטת.

האם העובדה שהתובעת חולה ונכה השפיעה על ההכרעה הרכושית?

לא באופן ישיר. השופטת אמנם מתייחסת למצבה הבריאותי בהקשרים אחרים, למשל בעניין מזונות, אך בנוגע לאיזון הרכושי היא הבהירה כי יש להבחין בין רגש לסוגיה המשפטית, והכריעה לפי הראיות בלבד.

מה המשמעות של קביעת מועד הקרע רק בעת הגירושים, אף שהאשה עזבה קודם?

המשמעות היא שעד לאותו מועד נחשבים כל הנכסים והחובות למשותפים. הבעל הצליח להוכיח שעד לאוגוסט 2020 נמשכה ההתנהלות הכלכלית המשותפת בפועל. כך למשל, דרך כרטיס אשראי משותף, העברות כספים ועוד. רק לאחר מכן, כשהכרטיס בוטל והועברו סכומים קצובים, ניתן היה לדבר על נתק כלכלי אמיתי.

במקרה אחר, הכריע בית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל באחרונה במקרה שבו אם (התובעת) טענה כי רכשה מכספה האישי דירה עבור בנה, בזמן שהוא עוד היה סטודנט צעיר, לפני נישואיו. הדירה נרשמה על שמו בלבד, אך היא הבהירה שהדבר נעשה, "משיקולים אישיים ומשפחתיים בלבד". היא אף הציגה הסכם הלוואה שנחתם בינה לבין בנה כמה חודשים לאחר רכישת הדירה, וכן הוכחות לתשלומים מהחשבון האישי שלה: שלוש המחאות בסכום כולל של כ-192 אלף שקל ששולמו ישירות לכונס הנכסים. לטענתה, הדירה הראשונה הושכרה לצדדים שלישיים, והיא עצמה היתה זו שגבתה את דמי השכירות. אלא שלאורך השנים, וגם לאחר שבנה התחתן, לא הושבו לה כספי ההלוואה, וגם לא הועברו לה כספי השכירות או החזקה כלשהי. כשבני הזוג (הבן וכלתו לשעבר) מכרו את הדירה ב-2020 תמורת 620 אלף שקל, הם השתמשו בכסף שהתקבל תמורתה לרכישת דירה חדשה, שנרשמה בחלקים שווים על שמם. לאחר הפרידה של בני הזוג, דרשה האם להשיב לה את מלוא התמורה על הדירה, בטענה שהיא שלה - רכוש פרטי מובהק שלא נועד להיות משותף. הנתבעת (הכלה לשעבר) טענה כי התביעה הוגשה בתיאום מלא עם בנה, במטרה לנשל אותה מזכויותיה בדירת המגורים. היא הדגישה כי עוד לפני הנישואים, התגוררו השניים בדירה הראשונה ושילמו ביחד את החזרי ההלוואות. לדבריה, גם משפחתה שלה סייעה להם כלכלית, הן במתנות כספיות והן בתשלומים ישירים. היא הציגה ראיות לכך ששילמו ביחד את יתרת החובות, נטלו משכנתא חדשה בעת רכישת הדירה השנייה והעבירו הון עצמי - חלקו מחשבון הבנק של הנתבעת.