השפעה לא הוגנת? אם לעשרה הורישה הכל לבנה הצעיר

עשר שנים לאחר מות אמם, ובתום מערכה מתישה של הליכים חופפים ובקשות ערעור שנדחו בזו אחר זו, ניתן פסק הדין הסופי במאבק הירושה שניהלו שני אחים. בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע קבע כי הצוואה שנערכה ב-1996 תקוים במלואה, והבן הצעיר יירש לבדו את כל עיזבון המנוחה, כפי שדרשה בה האם. בית-המשפט דחה את ההתנגדות שהגיש האח השני, ואף קבע כי ״לא הוכח״ כי הופעלה השפעה בלתי הוגנת על האם הקשישה.

הסיפור החל בבית קטן במושב בנגב, שם גידלה המנוחה עשרה ילדים ונהגה לשוחח עם נכדיה בעברית צחה, על פי העדויות של ילדיה. היא ערכה את צוואתה בלשכתו של עו״ד שלמה עמיאור בבאר-שבע, ביקשה להוריש את כל נכסיה לבנה הצעיר, וחתמה בחתימת אצבע כפי שהיתה רגילה. הצוואה - קצרה, פשוטה וברורה - הוקראה לה בעברית והוסברה לה במלים פשוטות. שנים אחר כך, אחרי לכתה מן העולם בגיל 96, הגיש האח המבוגר יותר בקשה לצו ירושה, קיבל אותו, ואז גילה שאחיו מחזיק בצוואה סותרת. כשביקש האח הצעיר את קיום צוואת האם, התלקחה המריבה בבית הדין לענייני משפחה, ומשם החל מסע הערעורים. הסכסוך נדד בין הערכאות, אך בשום שלב לא מצא בית המשפט עילה לבטל את החלטת הרשם שביטל את צו הירושה השווה והעדיף את הצוואה.

בלב ההתנגדות טען האח המבוגר יותר כי אחיו הצעיר היה אלים, השתמש בסמים וכפה את רצונו על האם. ואולם השופטת שני כ"ץ הבהירה, בציטוט יסודי של ההלכה, כי ״עיקרון העל בדיני הצוואות הוא כיבוד רצון המת… יש להעדיף קיום צוואה על ביטולה ובלבד שהיא משקפת את רצונו החופשי של המצווה״. בהמשך לכך, היא הזכירה כי הנטל להוכיח השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען לה, וכי זהו נטל כבד. האח המבוגר יותר נדרש לפיכך להוכיח כי האם, במועד עריכת הצוואה, היתה נתונה למרות, לא דיברה עברית, לא ידעה קרוא וכתוב ולמעשה לא הבינה על מה חתמה. אלא שהראיות הציגו תמונה אחרת: שכנתה הקרובה העידה כי השתיים שוחחו תמיד בעברית; שני אחים נוספים תיארו אם דעתנית שאינה חוששת מאיש; וגם עד קיום הצוואה אישר כי חתימתו על המסמך אותנטית גם אם זיכרונו כבר לא היה טוב כפי שהיה לפני כ-30 שנה.

בית-המשפט בחן ארבעה דברים: שליטת המנוחה בעברית, נוכחות שני עדים, טענות לפגמים צורניים ושאלת ההשפעה הפסולה. בראש ובראשונה נדחתה הטענה הלשונית. השופטת פסקה כי מהעדויות עולה ״שפעילות היומיום של המנוחה התנהלה בעברית, לרבות שיחות עם נכדיה ונסיעות עצמאיות למכולת״, וכי די בידיעה בסיסית כדי להבין צוואה בת חמש פסקאות פשוטות. מכאן עברה השופטת לבחון את הסיטואציה של החתימה. עו״ד עמיאור הסביר כי היה נוהג במשרדו לבקש מכל לקוח מזדמן לשמש עד קיום, ולכן נקרא העד הנ"ל מחדר ההמתנה. העובדה שהוא לא זכר את פרטי היום המדויק, אמרה השופטת, אינה מפחיתה מכשרות החתימה. ״לא ניתן לצפות שאדם יזכור אירוע אגבי בן חמש דקות שהתרחש לפני כמעט שלושים שנה״, היא כתבה בפסק הדין שפורסם. גם הטענות בדבר פגמים ניסוחיים - שימוש בלשון זכר, ציון חלקי של שמות, וחוסר חתימה על הדף השני - נדחו. בית-המשפט קבע שמדובר ב״פליטות קולמוס״ שאינן נוגעות לליבת רצון המצווה. במקום שבו נכתב ״עורך בזה את צוואתי״ ולא ״עורכת״, הסבירה השופטת, ברור מן ההקשר שהכותב השתמש בתבנית גנרית ולא ביקש לשנות את תוכן ההורשה.

• מה הקשר בין איכוני הסלולרי של הבן לצוואת האם?
• אחרי 20 שנה - השופטת קבעה שהצוואה אמינה; מלחמת הירושה הסתיימה

ואז הגיעה המחלוקת האמיתית סביב השאלה המהותית - האם התקיימה אלימות או כפייה. האח המבוגר יותר תיאר אירועי מנגל משפחתיים שבהם, לטענתו, האח הצעיר הרים קול ואגרוף על אמם. אך אותה ארוחה נערכה שנים אחרי הצוואה. עדותו נשענה על שמועות ועל גרסאות שהשתנו מחקירה לחקירה. השופטת ציינה כי האח המבוגר יותר הודה בעצמו שהוא לא יודע מה התרחש בין אחיו הצעיר לאם אז, ושאפילו אח נוסף העיד שהקשר בין האח הצעיר למנוחה נראה כלפי חוץ תקין. מול אלה ניצבו עדויות שניים מהאחים האחרים, שהעידו כי האח הצעיר היה ״הילד המועדף״, ושסעד את אמם עד יומה האחרון. השכנה חיזקה: ״בשבילה ד' זה העולם, הכל״.

לכן קבעה השופטת כי אין כל תשתית עובדתית שתבסס השפעה פסולה, וכי ״המנוחה היתה עצמאית, דעתנית וצלולה״ במועד עריכת הצוואה. את עילת האלימות כינתה השופטת כ"ץ ”רכילותית גרידא“, והזכירה כי גם אם האח הצעיר התנסה בסם מסוג מריחואנה לא הוצג כל קשר סיבתי בין אורח חייו לתוכנה של הצוואה. בציטוט חד וברור הגיעה השופטת לשורה התחתונה, שלפיה ״לא הוכח כי הצוואה נעשתה מחמת איום, כפייה או השפעה בלתי הוגנת״.

לאחר שנדחו כל רכיבי ההתנגדות, הורתה כ"ץ על קיום הצוואה, חייבה את המתנגד בהוצאות משפט בסכום כולל של 50 אלף שקל, והבהירה כי פסק הדין מותר לפרסום תוך השמטת שמות הצדדים. האח הצעיר זכה בעקבות כך בירושת אמו על פי רצונה המפורש, ואילו האח השני נותר עם הוצאות נכבדות ומאבק משפטי שהסתיים באותה נחרצות שבה החל.

• בשורה למלצרים: שינוי חשוב בשימוש בכספי הטיפים
• משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים?
• תוכן שיווקי "הקרנות הפאסיביות מהוות 60% מהענף"

האם ניתן להסיק מפסק הדין מה היה מקור הקרע בין שני האחים?

פסק הדין לא עוסק ישירות במקור הקרע או ברקע האישי למחלוקת בין האחים, אך עולה ממנו כי מערכת היחסים היתה מתוחה במשך שנים רבות. עצם העובדה שהאח המבוגר יותר הגיש בתחילה בקשה לצו ירושה ללא אזכור הצוואה, ולאחר מכן התנגד לה בעוצמה רבה - מעידה על נתק עמוק. ייתכן שהקרע הוחמר לאור העדפת האם את ד' והקצאת כל רכושה לו.

כיצד הסביר התובע את העובדה שהאם לא הזכירה אותו כלל בצוואה?

הוא טען כי מדובר בצוואה שנערכה תחת השפעה בלתי הוגנת של אחיו הצעיר, וכי אלמלא אותה השפעה האם היתה משאירה את רכושה לכל ילדיה בחלקים שווים. כלומר הוא לא טען ליחס עוין מצד האם כלפיו, אלא לכך שהיא פעלה שלא מתוך רצונה החופשי.

למה לא צורפה חוות דעת פסיכיאטרית או רפואית לתמיכה בטענות ההשפעה הבלתי הוגנת?

פסק הדין לא מזכיר ניסיון כזה מצד האח המבוגר יותר. ככל הנראה, בשל הזמן הרב שחלף מאז עריכת הצוואה (כמעט 30 שנה), לא ניתן היה להשיג חוות דעת רלוונטית. היעדר תיעוד רפואי על מצב קוגניטיבי לקוי בשנה הרלוונטית תרם להחלשת טענותיו.

האם התובע טען לזיוף הצוואה או רק להשפעה בלתי הוגנת?

עיקר טענותיו התמקדו בהשפעה בלתי הוגנת, אך הוא גם ניסה לערער את האמינות של הצוואה בכך שהציג פגמים צורניים כמו שפה לא עקבית, אי חתימה על חלק מהדפים וזהות העדים. עם זאת, הוא לא טען כי נעשה זיוף ממשי של הצוואה, אלא לעריכתה תחת תנאים לא כשרים.

כיצד נראתה מערכת היחסים של האם עם שאר ילדיה, מלבד השניים שבמרכז הקרב המשפטי?

פסק הדין מציג עדויות של שני אחים נוספים שתיארו אם תקיפה, עצמאית ומודעת היטב לסביבתה, שנטתה להעדיף את בנה הצעיר. לא הובאו עדויות משמעותיות על סכסוכים בין האם לשאר ילדיה - מה שמחזק את ההנחה שהצוואה שיקפה קשר אישי קרוב במיוחד בינה לבין בנה הצעיר.

האם ניתן היה לצפות מראש שתוגש התנגדות לצוואה, לפי תוכנה או נסיבות עריכתה?

הצוואה היתה חריגה במובן זה שהיא הורישה את כל העיזבון לילד אחד מתוך עשרה. העובדה הזו כשלעצמה יכולה לעורר חשד בקרב אחים אחרים. ואולם בהיעדר אינדיקציה לפגם מהותי, בית המשפט ראה בה הוראה לגיטימית, בייחוד כשמדובר באדם צלול ועצמאי.

מדוע הוטלו הוצאות משפט כה גבוהות על התובע?

נראה כי בית המשפט ראה בהתנגדות של האח המבוגר יותר מהלך מיותר, שהתבסס על טענות סרק או רכילות בלבד, מבלי שום בסיס ראייתי. הסכום הגבוה - 50 אלף שקל - שיקף גם את הזמן השיפוטי שנדרש לניהול ההליך וגם אולי רצון להרתיע מגישת התנגדויות חסרות בסיס.

האם בית המשפט העיר משהו בנוגע להתנהלות עורך הדין שערך את הצוואה?

עו”ד עמיאור קיבל גיבוי מלא מהשופטת. לא נמצא כל פגם בהתנהלותו. אף שצורת ניסוח מסוימת עוררה שאלות, נקבע כי הטופס היה סטנדרטי, ושעורך הדין הסביר את תוכן הצוואה למנוחה באופן מובן.

האם היה מקום לקבוע חלוקה צודקת יותר של העיזבון למרות הצוואה?

מבחינה משפטית, לא. ברגע שצוואה תקפה עומדת בפני בית-המשפט, והוא משתכנע כי נערכה מרצון חופשי, אין סמכות לשנות את הוראותיה מטעמי "צדק חלוקתי". כל עוד לא נמצאה פגיעה בכללי התקינות, רצון המת עומד מעל לשיקולים אחרים.

במקרה אחר, הכריע בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון בחודש שעבר בתביעה שבה התנגדו ילדיה של מנוחה לצוואה שהותירה, שבה הורישה את דירתה לנכדתה ולבעלה.המנוחה, אלמנה שעלתה מאתיופיה, התגוררה בדירה של עמידר במשך שנים רבות. לקראת סוף חייה, היא ביקשה לרכוש את הדירה מהמדינה. ואולם בגיל מתקדם, וללא אמצעים כספיים מספקים, היא נזקקה לעזרה. היא פנתה לילדיה, אבל לא קיבלה מענה. מי שהושיט לה יד היו נכדתה - בתה של אחת מבנותיה - ובן זוגה. הם העניקו לה הלוואה של 454,420 שקל כדי שתוכל לרכוש את הדירה. בתמורה, ערכה המנוחה צוואה והותירה להם את הנכס. ילדיה של המנוחה, שהיו מצויים בתקופות קשות בחייהם - אחד בהליכי פשיטת רגל, השני עם קשיים נפשיים ומונה לו אפוטרופוס - התנגדו לצוואה. לדבריהם, אמם לא היתה כשירה בעת שחתמה עליה, ונשלטה תחת השפעה בלתי הוגנת מצד הנכדה ובעלה. הם טענו כי רצונה של האם לא היה אותנטי, וכי מדובר בניצול של אשה מבוגרת וחלשה. בית המשפט, לאחר עיון מעמיק במסמכים, שמיעת עדים ובחינה מדוקדקת של נסיבות עריכת הצוואה, הכריע לטובת התובעים - הנכדה ובן זוגה.