אנו מצטערים להודיע כי פורסמה עתה החלטת נשיא בית המשפט העליון בעניין פסק הדין מלכיאלי, שקורי וכהן (דנ"א 2103/12 סימה ומשה מלכיאלי נ' פקיד שומה אשקלון ואח'), ולפיה נדחתה העתירה לדיון נוסף שהגיש משרדנו בשם העותרים, ונתקבע פסק הדין בעניין מלכיאלי הקובע כי לא תינתן לבני זוג העובדים יחד האפשרות להוכיח כי הם עובדים באמת ובתמים בעסקם המשותף, ולערוך חישוב מס נפרד על הכנסותיהם מאותו עסק/חברה.

צר לנו כי זו ההחלטה של נשיא בית המשפט העליון, ואנו רואים בה נסיגה עצומה בתורת המשפט בישראל לימים של לפני שנות דור. מסתבר כי כעת אפשר לומר שדיני המס כבר לא יהיו כפופים לעקרונות יסוד של צדק ומשפט העומדים מעל החקיקה בכנסת, אלא רק לרצון המחוקק, שהוא עצמו מבצע את רצון הרשות המבצעת - הממשלה, הלכה למעשה, בלבד.

העתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בעניין מלכיאלי, הוגשה ביום 1.2.2012. בעניין מלכיאלי התקבלו ערעורי המדינה על פסקי דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ושל בית המשפט המחוזי בנצרת, ונדחה ערעור העותרים על פסק דין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע. שלושת פסקי הדין של בתי המשפט המחוזיים ניתנו בעררים שהגישו העותרים, בני זוג נשואים העובדים יחד בעסק שבבעלות אחד מהם או שניהם, על החלטות המשיבים לדחות את בקשותיהם לשום את הכנסותיהם בנפרד.

פסק הדין התמקד בשאלה אם דרישת אי התלות בין מקורות ההכנסה של בני הזוג אשר קבועה בסעיף קטן 66(ד) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה") היא בגדר חזקה חלוטה, או שמא תקום לבני הזוג זכאות לשומה נפרדת במקרה שבו הוכיחו כי חרף קיומה של תלות בין מקורות הכנסותיהם, בפועל גובה שכרם אינו נובע מתכנון מס. בפסק הדין נקבע פה-אחד כי מדובר בחזקה חלוטה, וכי במקרים שבהם מקורות ההכנסה של בני הזוג תלויים זה בזה אין לאפשר שומת מס נפרדת. זאת אף אם ביכולתם של בני הזוג להוכיח כי גובה הכנסותיהם נקבע על פי שיקולים ענייניים בלבד.

הסוגיה של חישוב מס לעניין בני זוג העובדים יחד בעסק או בחברה שבבעלות אחד מהם או שניהם, התעוררה בעבר בפסק הדין ע"א 900/01 קלס נ' פקיד שומה תל-אביב 4. באותו מקרה בחן בית משפט זה את "חזקות התלות" הקבועות בסיפא לסעיף 66(ד) לפקודה, דהיינו רשימת המצבים שבהם מניח הדין קיומה של תלות בין מקורות ההכנסה של בני הזוג. פסק הדין שניתן בעניין קלס דחה את עמדת פקיד השומה וקבע כי חזקות התלות ניתנות לסתירה. היינו, במקרה שבו מוכיחים בני הזוג כי חרף התקיימות נסיבות החזקות בעניינם, הרי בפועל לא שוררת תלות בין מקורות הכנסותיהם - לא תישלל מהם הזכאות לשומת מס נפרדת. הדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי כדי לאפשר למערערים, בני הזוג קלס, להביא ראיות שבכוחן לסתור את חזקת התלות אשר חלה בעניינם.

בפסק הדין בעניין מלכיאלי יצר בית המשפט הבחנה בין שני חלקיו של סעיף 66(ד) לפקודה: הרישא לסעיף אשר מציבה את דרישת אי התלות, והסיפא לסעיף אשר מפרטת את המצבים שבהם קמה חזקה בדבר תלות בין מקורות ההכנסה. בהקשר זה ציין בית המשפט כי הלכת קלס לא עסקה במקרים שבהם מוסכם כי שוררת תלות בין מקורות ההכנסה של בני הזוג. משכך, אף על פי שקשה להלום תוצאה אשר לפיה מוטל נטל מס כבד יותר על בני זוג נשואים העובדים יחד בעסק שבבעלותם, מאשר על נישומים דומים להם אשר אינם נשואים או עובדים בעסקים נפרדים, אין בידו לקבל את עמדת העותרים. לבסוף הביע בית המשפט תקווה כי המחוקק יבחן בשנית אם נוסחו של סעיף 66(ד) לפקודה עודנו רצוי כיום, בחלוף יותר מיובל ממועד חקיקתו.

בעתירה לדיון נוסף טענו העותרים שיוצגו על ידי משרדנו כי בפסק הדין נשוא העתירה נקבעה הלכה חדשה וקשה, העומדת בסתירה חזיתית לפסק דינו של בית המשפט בעניין קלס.

נוסף על עמדת העותרים הוגשו במסגרת עתירה זו ארבע בקשות להצטרף לעתירה כ"ידיד בית המשפט": מטעם לשכת יועצי המס בישראל, מטעם עמותת להב - לשכת ארגוני העצמאים והעסקים בישראל, מטעם תנועת נעמת ומטעם לשכת המסחר של תל-אביב.

על אף הטענות כבדות המשקל שהעלו העותרים, הגיע נשיא בית המשפט העליון למסקנה כי דין העתירה לדיון נוסף להידחות. לשיטתו, בפסק הדין נשוא העתירה אכן נקבעה הלכה חדשה וחשובה באשר לפרשנותו של סעיף 66(ד) לפקודה, אך עם זאת הוא לא השתכנע כי הלכה זו עומדת בסתירה חזיתית להלכה שנקבעה בעניין קלס.

לשיטתו, פסק הדין בעניין קלס לא דן במפורש במעמדה של דרישת אי התלות. מהלכת קלס לא נובע כי גם בהתקיים תלות בין מקורות ההכנסה, אין מניעה מביצוע שומת מס נפרדת. לדעתו פסק הדין בעניין קלס כלל לא דן ברישא לסעיף 66(ד) לפקודה, אלא ניתח מבחינה לשונית ותכליתית את הסיפא לסעיף בלבד. מכיוון שכך, לא שוכנע הנשיא מטענות העותרים בנוגע למשמעותה ונפקותה של הלכת קלס, וממילא גם לא מצא מקום לקבל את טענתם כי יש להורות על תחולה פרוספקטיבית של פסק הדין נשוא העתירה, ולהכפיף את עניינם להלכה שנפסקה בעניין קלס.

למעלה מן הנדרש קובע הנשיא כי גם אילו היה רואה לנכון לאמץ את גישת העותרים בנוגע ליחס בין הלכת קלס להלכה שנקבעה בפסק הדין נשוא העתירה, לא הייתה בכך הצדקה לקיום דיון נוסף.

נחמה פורתא אפשר למצוא בקביעת הנשיא כי פסק הדין נשוא העתירה לא קבע הלכה כללית, שלפיה כל הוראה אנטי תכנונית מיוחדת שבפקודה יוצרת בהכרח חזקה חלוטה. עניינו של פסק הדין הוא בסוגיה הקונקרטית של פרשנות הוראת סעיף 66(ד) רישא לפקודה.

לבסוף דוחה הנשיא גם את העתירה בבקשה לקבוע כי פסק הדין מלכיאלי יחול באופן פרוספקטיבי ולא רטרואקטיבי. לשיטת הנשיא, נוכח לשונו המפורשת של ההסדר החוקי, פתרון קשיי החקיקה בנושא זה וכנראה גם בנשואים דומים - מונח לפתחו של המחוקק.

הנשיא מקווה כי המחוקק ייתן דעתו להערותיו של בית המשפט בפסק הדין, ויערוך בחינה מחודשת בעניין הנוסח הראוי לסעיף 66(ד) לפקודה הנזכר. דעתנו פסימית מאוד בעניין.

מדובר בהטלת מס לא צודקת ולא מוסרית על עשרות אלפי בני זוג העובדים יחד בעסק משותף שבבעלותם. אם בית המשפט העליון לא ייתן מזור להוראות חקיקה הגורמות אפליה לרעה של בני זוג כאלו לעומת אחרים שאינם עובדים יחד, ולא ייתן סעד ומגן בפני חקיקה של המחוקק שהוא עושה דברה של הרשות המבצעת ופקידיה - מי ייתן?

הכותב - מומחה לדיני מיסוי ומנהל מקצועי של אתר האינטרנט מסים ועסקים www.ralc.co.il