הוצאת עובדת הרה לחופשה בתשלום סמוך למועד הלידה מהווה הפרה של חוק עבודת נשים

העובדות --------------- סנדרה שפיץ (להלן: "העובדת") הועסקה בקרמיקה סנטר- ש.בן יעקב בע"מ (להלן: "המעבידה"), בתפקיד מנהלת קשרי לקוחות. כחודשיים לאחר שהודיעה העובדת למעבידה על הריונה החלה המעבידה להעלות בפני העובדת תלונות על תפקודה המקצועי. המעבידה טענה בפני בית הדין, כי העובדת עשתה מהריונה מנוף לבטלה ותפקודה היה לקוי. העובדת טענה, כי התלונות אינן אמת, ונבעו מרצון המעבידה לסיים את העסקתה בשל הריונה. במהלך ההריון חלו שינויים בתנאי עבודת העובדת ובכלל זה, היא חדלה לצאת לשטח ושונה מקום ישיבתה אצל המעבידה. בהוראת המעבידה, העובדת שהתה בביתה בסוף ההריון מספר שבועות עד הלידה, תוך שהמשיכה לקבל שכר מלא והפרשות סוציאליות. העובדת לא שבה לעבודתה בפועל לאחר חופשת הלידה ושולמו לה פיצויי פיטורים. טענתה המרכזית של העובדת הנה, כי הופלתה לרעה עקב היותה בהריון, בשל כך שונה תפקידה והיא אולצה לצאת לחופשה כפויה עוד לפני מועד הלידה לאחר שסירבה להצעת המעבידה להתפטר. פסק הדין ------------ בפסיקה נקבע, כי מטרת סעיף 9 לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954 (להלן: "החוק") הנה "להגן על האישה העובדת בתקופת הריונה בכך שבתקופת הריונה היא עשויה להיאלץ להיעדר מעבודתה יותר מהרגיל. כמו כן, יתכן שהמעביד שלה יפיק פחות תועלת מעבודתה והיא תהיה חשופה לפיטורים או להרעת תנאי עבודה בגלל מצבה" (בדב"ע מח/ 3 8, קופל סוכנות לביטוח נגד עדי וייס ארלוביץ). מכאן, קבע בית הדין, כי אף אילו הוכחו טענות המעבידה, כי העובדת ניצלה את עובדת הריונה, לא ביצעה עבודתה כראוי ותפוקותיה ירדו, עדיין, לאור הוראותיו של חוק עבודת נשים, לא מוסמכת היתה המעבידה לפטרה ללא היתר כמו גם אסור היה לה למנוע מהעובדת אפשרות לעבודה בפועל ולהוציאה לחופשה כפויה במהלך הריונה ללא היתר, אף אם מדובר בחופשה בתשלום. בעשותה כן, הפרה המעבידה את הוראות החוק וסיכלה מטרתו כאמור לעיל. האם הפרה המעבידה את הוראות חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 (להלן:"חוק השיוויון")? הוכח בפני בית הדין, כי המעבידה ביקשה להפסיק העסקתה של העובדת בשל הירידה הנטענת בתפוקתה עקב ההריון. משסירבה העובדת, הוצאה לחופשה בתשלום עד הלידה, שגם לאחריה לא גילתה המעבידה כוונתה להחזיר העובדת לעבודה ולא יצרה עמה קשר עד לפנייתה של העובדת למעבידה. פעולותיה אלה של המעבידה מלמדות, כי פעלה בניגוד לחוק ולחוק השוויון ועל רקע הריונה של העובדת. נקבע, כי סירובה של העובדת לצאת לשטח עם רכבה לאור הבלאי שנגרם לרכב ואשר אין היא מקבלת עבורו תשלום, בניגוד למוסכם, הוא לגיטימי ואינו מעיד כלל ועיקר על ניצול לרעה של מצב הריונה כפי שניסתה המעבידה לטעון. מהעדויות והראיות שוכנע בית הדין, כי אכן היתה ירידה בעבודתה של העובדת. יחד עם זאת, מכאן ועד למסקנה, כי הדבר נעשה בכוונת מכוון לנצל לרעה את ההיריון המרחק רב. לו אכן ביקשה העובדת לנצל את המצב ולא לעבוד, מן הסתם מקבלת הייתה את הצעת המעבידה לשבת בביתה ולהמשיך לקבל שכר. העובדה שסירבה לכך מלמדת על רצונה וכוונתה של העובדת לעבוד ואינה מתיישבת עם טענות המעבידה. לכן נדחתה טענת המעבידה, כי העובדת ניצלה לרעה את עובדת הריונה ובכך הביאה לירידה בהכנסות המעבידה. מהתנהלותה של המעבידה כפי שהוכחה בפני בית הדין, עלתה המסקנה, כי ההיריון והירידה בתפוקת העובדת בעקבות כך הוו את הסיבה העיקרית לשינוי תנאי העבודה של העובדת והוצאתה לחופשה בניגוד לרצונה. לפיכך נקבע, כי העובדת הופלתה לרעה בתנאי עבודה בשל הריונה בניגוד להוראות חוק השוויון. לעניין גובה הפיצוי, בית הדין פסק לטובת העובדת פיצוי בסך 35,000 ש"ח זאת תוך שנלקחו בחשבון הן הפרות הוראות החוק על ידי המעבידה כפי שפורטו לעיל והן התנהלות העובדת שכללה מחיקת זיכרונות טלפון, הפרת נהלי עבודה, העברת המסמכים לביתה, כמו גם חוסר רצונה לחזור לעבודה.

(*) הכותב - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".