העובדות

--------------

ישראל סיתון, רחמים לוי ודוד פרטוש (להלן: "העובדים") הם כבאים בכירים שקיבלו במשך שנים "תוספת איתורית" לשכרם, על פי הסכמים שונים שנחתמו בין ועד העובדים לאיגוד הערים לשירותי כבאות אזור נתניה (להלן: "המעבידה").

עם פרישתם לגמלאות, הורה הממונה על השכר (להלן: "הממונה") שלא לכלול את "תוספת האיתורית" כרכיב משכרם הבסיסי לצורך חישוב גמלתם. העובדים חולקים על חוקיות ההחלטה.

ביום 13.9.92 נחתם הסכם בין המעבידה לבין ועד העובדים בנושא "איתוריות (כונן)" (להלן: "ההסכם"). ביום 6.4.97 הודיעה המעבידה לוועד העובדים על הענקת תשלום שהינו תוספת להסכם. ההחלטה עסקה בהרחבת היקף הכבאים שיקבלו איתורית לבעלי דרגות שונות. מטרת התוספת להסכם, הייתה לאפשר להזעיק מיידית את הכבאים במקרה הצורך. במילים אחרות, מחזיק איתורית אמור להיות בכוננות ועלול להיות מוזעק בכל עת ובכל שעה. עוד נכתב, כי במקרה של מחלה או כל סיבה אחרת המונעת את עבודתו בפועל של נושא האיתורית, תוחזר האיתורית לידי קצין התחנה, וזאת לאחר 30 יום רצופים של היעדרות, וכן נקבע כי נושא האיתורית לא יהיה זכאי לקבלת תוספת כלשהי למשכורתו החל מן המועד בו היה עליו להחזיר את האיתורית לידי המעבידה.

במהלך שנת 2002, החלה המעבידה בהליכי הבראה שאושרו עבורה במשרד הפנים ובמשרד האוצר, שכללו גם פרישת עובדים. ביום 18.11.02 התקבלה החלטת סגן הממונה, ולפיה "המשכורת הקובעת לגמלה מאושרת בכפוף לביטול תוספת איתורית (25 שעות)". ההחלטה, שניתנה באופן גורף לכלל עובדי המעבידה, יצרה התנגדות של הסתדרות העובדים, וגרמה לעיכוב באישורה הסופי של תוכנית ההבראה. לפיכך פנה יו"ר המעבידה לממונה בבקשה, כי יאשר את רכיב "שעות איתורית" כחלק מהמשכורת הקובעת. הממונה דחה את הבקשה. העובדים לא השלימו עם החלטת הממונה, ומכאן פנייתם לבית דין זה.

פסק הדין

--------------

המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית להכרעה בתיק זה נידונה לאחרונה בהרחבה ע"י ביה"ד הארצי בע"ע 291/99, מדינת ישראל הממונה על השכר נ' מוריס זוהר (להלן:"פרשת מוריס") בפרשת מוריס קיבל ביה"ד הארצי ערעור שהגיש הממונה בעניינם של כבאים גמלאים. בערעור נפסק שתוספת כוננות, שניתנה לתובעים שם במהלך עבודתם ככבאים, אינה חלק ממשכורתם הקובעת לצורך פנסיה. נקודת המוצא הייתה חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות, שלפיה זכויות הפנסיה נקבעות בהתאם להוראות חוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב), תש"ל-1970 (להלן:"החוק"). מההגדרות של "משכורת קובעת" ו"תוספת קבועה" שבסעיף 8 לחוק עולה, שהמשכורת הקובעת לצורך פנסיה לפי החוק מורכבת משני אלמנטים: האחד- "משכורת" או "משכורת יסודית", שנקראות לעתים גם "השכר הרגיל", והשני- "תוספת קבועה", היינו "תוספת" שהוכרה ע"י הממשלה ככזו. הואיל ולא הייתה מחלוקת באותה פרשה שתוספת הכוננות שניתנה שם לא הוכרה כ"תוספת קבועה" ע"י הממשלה, הרי הדרך היחידה להכיר בה כחלק מ"המשכורת הקובעת" היא לראות בה חלק מהשכר הרגיל, להבדיל ממרכיב שלפי טיבו הוא "תוספת".

על יסוד המסגרת הנורמטיבית שלעיל, קבע ביה"ד הארצי שתוספת הכוננות ששולמה לכבאים באיגוד ערים באר שבע שולמה להם עבור מאמץ נוסף שנדרש מהם, שכלל קיום כוננות בכל שעות היממה וניהול התחנות. נקבע, שמדובר בתוספת אמיתית לשכר שאינה חלק מן השכר הרגיל, שהותנתה בהימצאות בכוננות עם מכשיר קשר לאחר שעות התפקיד הרגילות ובביצוע כל עבודה "בנוסף לעסקים הרגילים שכל כבאי מחויב בהם". עוד נקבע, שהעובדים ביצעו את הכוננות בפועל, והתוספת הכספית שולמה עבורה. מדובר היה בתוספת שבאה במקום תשלום עבור עבודה בשעות נוספות, תשלום שלפי טיבו אינו מוכר כחלק מן המשכורת הקובעת. באותו המקרה לא נקבעה הוראה חוזית מיוחדת הקובעת שתוספת הכוננות תחשב כחלק מן השכר הרגיל, או הוראה הפוכה, הקובעת שתוספת הכוננות לא תחשב כחלק מהשכר הרגיל. אשר על כן, ניתן משקל למציאות הנורמטיבית השוררת בעניין זה, ולהוראות התקשי"ר הקובעות, כי תשלום עבור כוננויות אינו חלק מן המשכורת הקובעת לצורך תשלום גמלאות.

ביה"ד קבע, כי יש להעמיד את "תוספת האיתורית" במבחן התנאי: האם תשלומה הותנה בקיומו של תנאי או בגורם מיוחד? נקבע, כי התוספת עומדת במבחן התנאי. ראשית, על פי ההסכמים מיום 9.9.02 ו- 13.4.97 תנאי לקבלת התוספת היה שהעובד ישא עמו את האיתורית לאחר שעות העבודה. בחקירתם הנגדית נשאלו העובדים האם אכן עמדו בתנאי זה, ותשובתם הייתה חיובית;

שנית, תנאי נוסף באותם הסכמים היה שנושא האיתורית ידווח לחדר המבצעים בכל פעם שהוא עוזב את נתניה. גם כאן אישרו העובדים בחקירתם שהם מילאו את התנאי;

שלישית, תנאי נוסף היה, כי כל מי שהוזעק לתחנת הכיבוי חייב היה להתייצב, וכן שהוא חייב לערוך בדיקות תקינות למכשיר האיתורית. אף לעניין זה קיבלנו אישור שהעובדים מילאו את התנאי;

רביעית, ביה"ד דחה את טענת העובדים לפיה "כבאים הם לעולם בכוננות" ולכן אין משמעות לעובדה שחלק מהם נדרשו לשאת איתוריות. במציאות הטכנולוגית של ימינו, כמעט כל אדם נושא עמו טלפון נייד, שמאפשר ליצור עמו קשר טלפוני או קשר באמצעות הודעת טקסט בכל מקום בו הוא שוהה בארץ כמו גם בחו"ל. לא אלה היו פני הדברים בראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת, עת נקבעה "תוספת האיתורית" שבה אנו עוסקים כאן. איתורית הייתה מכשיר שקדם לטלפונים הניידים, מכשיר שאפשר באמצעות טכנולוגיה של שידור גלי רדיו יצירת קשר עם המנויים.

כשנשאל אחד העובדים איך נהגו להזעיק במקרה הצורך אותם כבאים שלא צוידו באיתוריות, ענה שהאיגוד התקין טלפונים בבתי הכבאים, ובאמצעותם ניתן היה להזעיקם במקרה הצורך. מכאן ברור המאמץ הנוסף שנדרש מנושאי איתוריות. כבאי ללא איתורית יכול היה לצאת את ביתו לשעות מרובות, וכעקרון לא ניתן היה מבחינה טכנית להזעיקו לתחנה. כבאי עם איתורית נדרש להיות ב"דריכות מתמדת, נכונות מתמדת ואי נוחות מתמדת" כל מקום בו שהה, גם מחוץ לביתו;

וחמישית, כפי שנקבע בהסכמים, האיתורית נלקחה מכל עובד שנעדר מעבודתו למשך 30 יום ברציפות. במקרה שכזה הייתה נשללת ממנו התוספת.

ביה"ד קבע, כי "תוספת האיתורית" במקרה שלפנינו הותנתה בתנאי, ועל פי "מבחן התנאי" הפסיקתי אין מקום להכלילה כרכיב פנסיוני.

התביעה נדחתה.

(*) הכותבת - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".