בנסיבות מסוימות, גם מעבר מקום העבודה מראשון לציון לבת ים יזכה בפיצויי פיטורים

העובדות -------------- מירי גוטפריד (להלן: "העובדת") עבדה בחברת אלחנית נכסים בע"מ (להלן: "המעבידה") כ- 11 שנים בעיר מגוריה, ראשון לציון, עד התפטרותה לאחר שמקום עבודתה הועבר לעיר בת ים. השאלה שעמדה במרכז המחלוקת בין הצדדים היתה זכאות העובדת לפיצויי פיטורים מכח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג 1963 (להלן: "החוק"). לטענת העובדת, העברתה לבית האבות בבת ים מהווה הרעה מוחשית בתנאי העסקתה, לאחר שבמשך אחת עשרה שנים עבדה במקום עבודה קרוב לביתה. עוד טענה העובדת, כי היא זכאית לפיצויי פיטורים מאחר שהמעבידה נמנעה מלשלם לה זכויות סוציאליות שונות ונהגה להלין את שכרה. המעבידה טענה, כי העברת העובדת לבית האבות בבת ים מהווה חלק מהפררוגטיבה הניהולית. גם לגופם של דברים, העברת מקום העבודה מראשון לציון לבת ים, מרחק של כ - 15 ק"מ, אינה מהווה הרעה מוחשית. עוד טענה המעבידה, כי שילמה לעובדת את כל זכויותיה על פי הדין. פסק הדין ------------- בסעיף 11(א) לחוק נקבע, כי: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו עובד שבהן אין לדרוש ממנו, כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים". בפסיקה נקבע, כי "הזכאות לפיצויי פיטורין על פי סעיף 11(א) לחוק מותנית בשלושה תנאים מצטברים: ראשית, צריך שאכן תתקיים "הרעה מוחשית בתנאי העבודה", שנית, כאשר מדובר בהרעה שבידי המעסיק לשנות, כך שלא תתקיים יותר, חובה על העובד העומד להתפטר בגינה, להעמיד את המעסיק על כוונתו, כך שתהא לו הזדמנות להפסיק ולתקן את ההרעה, ורק אם ימנע המעסיק מלעשות זאת יחול על ההתפטרות סעיף 11(א) לחוק, לתנאי זה נקבע חריג, לפיו כאשר ברור על פניו שאין בידי המעסיק לשנות ולתקן את ההרעה, אין לדרוש מהעובד שיתרה במעסיק. התנאי השלישי לזכאות על פי סעיף 11(א) לחוק הינו קשר ישיר בין ההתפטרות להרעה" (ע"ע (ארצי) 354/07, אחים אוזן-חברה לבנייה פיתוח וייזום בע"מ - טקין, 25.1.10). בית הדין קבע, כי העתקת מקום העבודה אל העיר בת ים היוותה הרעה מוחשית בתנאי העבודה של העובדת, זאת מהטעמים הבאים - ההרעה המוחשית היא מעצם העובדה, כי העובדת התגוררה במרחק הליכה מבית האבות בו עבדה (בראשון לציון), בעוד שעל מנת להגיע למקום העבודה החדש, בבת ים, נדרשה לנסוע בתחבורה הציבורית, בשני אוטובוסים במשך כשעה וחצי לכל כיוון. טענת המעבידה, לפיה הציעה לעובדת לנסוע באופן קבוע עם הממונה עליה, ברכבה הפרטי, והעובדת סירבה, לא הוכחה. העובדת לא סירבה על אתר לעבור לעבוד בבת ים, אלא עברה לעבוד שם לפרק זמן של כחודש (חלק ממנו שהתה בחופשה), בו נסעה בתחבורה ציבורית. מכאן, שהתנגדותה לעבוד בבת ים לא היתה בעלמא, אלא לאחר שנסעה בפועל לעבודה מדי יום, התברר לה כי לא תוכל לעמוד בכך. בית הדין קבע, כי גם אם המרחק בין שתי הערים אינו גדול, את בחינת ההרעה בתנאי העבודה אין לבחון רק באופן אובייקטיבי, אלא אף באופן סובייקטיבי, על פי נסיבותיו האישיות של העובד שבו מדובר. במקרה שלפנינו, מדובר בעובדת שעבדה ארבע שעות ביום. משמעות העתקת מקום העבודה היא, כי בגין יום עבודה של ארבע שעות, עליה להעדר מביתה לפחות שש או שבע שעות, במקום כארבע וחצי שעות, כפי שנהגה בפועל במשך כאחת עשרה שנים, וכל זאת ללא כל תוספת שכר. בהתחשב בשינוי משמעותי זה, ובהתחשב בכך שבמשך כאחת עשרה שנים העובדת הגיעה לעבודה ברגל וכן בעובדה, כי במקביל הושיטה עזרה לבתה וטיפלה בנכדה, בית הדין סבר, שמדובר בהרעה מוחשית המזכה את העובדת בפיצויי פיטורים. העובדה שהעתקת מקום העבודה היתה בשל אילוץ של המעבידה, אינה שוללת את המסקנה, כי מדובר בהרעת תנאי העבודה. לאור האמור, בית הדין פסק, כי העובדת זכאית לפיצויי פיטורים.

(*) הכותב - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".