בית הדין הרשיע בעל קיוסק אשר העסיק את בנו במנוחה השבועית

העובדות ------------- מר יהודה נתיב ("המעביד") הואשם בעבירה על הוראות סעיפים 9, 26(א) ו-27 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 ("חוק שעות עבודה ומנוחה" או "החוק"), זאת בשל העבדת עובד יהודי בזמן המנוחה השבועית בלא היתר לעשות כן. כתב האישום הוגש לאחר שבביקורת שערך פקח משרד העבודה התברר שהמעביד, בעלים ומנהל של קיוסק בחיפה ("העסק" או "בית העסק") העסיק את בנו בעסק ביום ו' בערב, בלא היתר העבדה במנוחה השבועית. המעביד לא הכחיש שביום הביקורת אכן העסיק את בנו בבית העסק שהוא לטענתו מזנון. טענתו העובדתית והמשפטית הייתה, שהעסק הינו "בית אוכל", ועל כן העבדתו של הבן בעסק במועד הביקורת מותרת בהתאם להיתר הכללי להעבדה במנוחה השבועית בבתי אוכל, אשר ניתן לפי סעיף 12 לחוק. פסק הדין ------------- מהות העברה העבדה אסורה בשבת הן של שכיר והן של בעל העסק בחוק שעות עבודה ומנוחה קבע המחוקק, כי אין לעבוד או להעביד בזמן המנוחה השבועית אלא אם העבודה הותרה לפי סעיף 12 לחוק. איסור העבודה בימי המנוחה השבועית חל לא רק על העובד אלא גם על בעל העסק עצמו. כמו כן, אין נפקא מינה אם עובד מועסק בשכר או בהתנדבות. בעליו של עסק עובר עבירה של העבדה או עבודה במנוחה השבועית אם בנסיבות המקרה עולה שהעסק בבעלותו היה פתוח בשבת, בידיעתו ובהסכמתו, שעה שבידיו האמצעים הדרושים למנוע עבודה בניגוד לחוק (דב"ע ל/8-9 מדינת ישראל - גרפופלסט בע"מ כרמיאל ואח', פד"ע א 93). ההיתר הכללי להעסקה במנוחה שבועית ב-'בתי אוכל' - סעיף 12(א) לחוק מאפשר לשר העבודה להתיר העבדת עובד בשעות המנוחה השבועית או בחלק מהן, אם הוא משוכנע שהפסקת העבודה למנוחה השבועית לכולה או לחלק ממנה, עלולה לפגוע בהגנת המדינה או בבטחון הגוף או הרכוש, או לפגוע פגיעה רבה בכלכלה, בתהליך עבודה או בסיפוק צרכים שהם, לדעת שר העבודה, חיוניים לציבור או לחלק ממנו. היתר שכזה אכן הוצא לגבי 'בתי אוכל' ותכליתו, לעמדת בית הדין לעבודה, לאפשר לאנשים שאינם יכולים להכין לעצמם אוכל - ונזקקים לשירות הסעדה - שיהיה עבורם מקום זמין לאכילה בכל ימות השבוע. קיוסק/פיצוציה אינו נכלל בהגדרת 'בית אוכל' לעניין ההיתר הכללי להעסקה במנוחה שבועית. המעביד טען, כי על פי מהותו של העסק ועל פי רשיון העסק שניתן לו מעיריית חיפה, עסקו נכלל בהגדרת "בית אוכל". בית הדין דחה טענה זו ואף הוסיף וקבע, כי אין משמעות לכך שעסקו של המעביד הוגדר ע"י הרשות המקומית ברשיון העסק כ-'בית אוכל'. הסמכות הנתונה לעירייה מכוח פקודת העיריות וחוקי עזר שהותקנו מכוחה, מתמצית בקביעת שעות (ועונות) של פתיחה וסגירה, אולם הסמכות להתיר לבעל עסק לעבוד בעצמו או להעסיק עובד במנוחה השבועית נתונה לשר התעשייה, המסחר והתעסוקה, מכוח חוק שעות עבודה ומנוחה, ולו בלבד (בג"ץ 347/84 עיריית פתח תקווה נ' שר הפנים, פ"ד לט(1) 813). בית הדין התרשם מהראיות שהוצגו בפניו, כי עיקר הפעילות בעסקו של המעביד הייתה פעילות מסחרית של קיוסק/מזנון, ומכירת כריכים וקפה הינה פעילות שולית בעסק. לא עלה מעדות המעביד שבעסק מגישים או מוכרים אוכל או משקה לשם צריכתם בו במקום. לכן, קבע בית הדין, אין כל היגיון וסבירות שהעסק יענה להגדרת "בית אוכל", המתאר מקום שמכינים בו מזון לשם הגשה במקום ההכנה, או שמגישים בו אוכל שהוכן במקום אחר לצריכה במקום העסק (כגון מסעדה או בית קפה). לסיכום, המעביד הורשע בעבירה לפי סעיפים 9, 26(א) ו-27 לחוק שעות עבודה ומנוחה.

(*) הכותב - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".