חרם תיירות בלבד? העיתון הנפוץ בטורקיה מתייחס למשקיעי הנדל"ן הישראלים
למרות המתיחות ביחסי ישראל-טורקיה, ישראלים רבים משקיעים בנדל"ן בצפון קפריסין, חצי האי שנמצא בשליטה טורקית, כך מדווח היום (יום ב') העיתון היומי הנפוץ ביותר בטורקיה, "זאמאן היום" (Today's Zaman).
מהדיווח עולה, כי משקיעים ישראלים הם הקבוצה המובילה בהשקעות נדל"ן בחצי האי הצפוני של קפריסין, הנמצא בשליטה טורקית. הטורקים עצמם נמצאים רק במקום השני, אמר נשיא התאחדות מתווכי הנדל"ן של צפון קפירסין, חסן סונגור, בראיון לעיתון "זאמאן".
רוב הישראלים משקיעים בבניית מלונות ומתחמי תיירות נוספים, אומר סונגור. בנוסף, רוכשים הישראלים נדל"ן למגורים וכן קרקעות. "החוק מגביל את הבעלות על הקרקע לזרים ל-5000 מ"ר בלבד", מסביר סונגור. "עם זאת, הזרים מוצאים דרכים לכופף את החוק על ידי רכישת קרקעות תחת שמות של חברות קש, שמוקמות על ידי תושבים מקומיים של צפון קפריסין".
בעיר הבירה של צפון קפריסין, לפקושה, וכן בעיר גירנה, נוכחותם של הישראלים בנדל"ן הולכת וצומחת, אומר סונגור. בנוסף, חברות ישראליות משקיעות בפרוייקטי תשתית באי. לדוגמה, חברת תהל, מקבוצת קרדן אן.וי שבשליטת יוסף גרינפלד, שזכתה במכרז ציבורי להתפלת מי ים בצפון קפריסין לפני מספר שנים, פועלת באזור באפרה.
כמו כן, בעיר גירנה פועלות 5 חברות בנייה אשר בבעלות ישראלית או בשותפות עם ישראלים, אומר סונגור. אלפי יחידות דיור נמצאות בבנייה על ידי חברות ישראליות בחצי האי קארפאז, הוסיף סונגור.
גורמים בכירים ברשויות הפיתוח של צפון קפריסין אמרו ל"זאמאן" כי מספר רב של חברות ישראליות פעילות בצפון קפריסין, אך הגורמים סירבו לחשוף את שמות המשקיעים והחברות.
בנוסף, איש העסקים הטורקי בסים טיבוק, מנכ"ל "נט הולדינגס" בהווה ופוליטיקאי לשעבר, מנהל מו"מ עם בתי השקעות ובנקים ישראלים לגבי שותפות להקמת מתחם תיירות בצפון קפריסין.
מקורות אף אמרו ל"זאמאן" כי 11 חברות ישראליות גדולות התכוונו להשקיע בצפון קפריסין, אך ביטלו נסיעת עסקים מתוכננת בשל התנגדות מצדו היווני של האי קפריסין.
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
