עובדות וטענות:

המדובר בבקשה לניהול תובענה כנגד 3 הבנקים הגדולים, הפועלים, לאומי ודיסקונט (להלן: "המשיבים"), כתובענה ייצוגית.

השאלה שמונחת לפתחו של בית המשפט הינה האם שיעורי הריבית שדורשים או גובים הבנקים, המרכזים את מרבית האשראי הבנקאי בישראל, מתואמים, באופן ששיעורם זהה, למעשה, אצל כולם, והאם תאום זה מונע תחרות ומנוגד לחוק ההגבלים העסקיים (להלן: "החוק").

לטענת המבקשת נגרם לה נזק כספי כתוצאה מגביית ריביות בשיעורים מופרזים שלא כדין על האשראי שהיא נטלה מהמשיבים. שיעורי הריבית תואמו ע"י המשיבים תוך כדי יצירת הסדר כובל בניגוד לחוק. כתוצאה מכך, האמירו מחירי הריבית הנגבים מהלקוחות מעבר לכל פרופורציה. על יסוד טענה זו, הוגשה על ידה תובענה כספית נגד שלושת המשיבים – הנתבעים.

בד בבד, עם הגשת התובענה, ביקשה המבקשת לאשר את ניהולה כתובענה ייצוגית, בשם כל הלווים או נוטלי האשראי מהמשיבים.

יש לציין כי הליך זה, שבמהותו הוא תובענה כספית בעילה נזיקית, אותו מבקשת המבקשת לנהל כתובענה ייצוגית על מנת ליתן לה אפקט ציבורי רחב ומשמעותי, מתנהל במקביל לחקירה פלילית המתנהלת נגד המשיבים, וליתר דיוק, נגד כלל הבנקים, ע"י הרשות המוסמכת והמופקדת על קיום הוראות החוק להגבלים עסקיים.

דיון משפטי:

כב' הש' נ' ישעיה:

המבקשת מבססת את תביעתה ואת בקשתה להכיר בה כתובענה ייצוגית, על מספר עובדות שעיקרן אינו שנוי במחלוקת. כל שלושת המשיבים גבו ו/או דרשו ריבית ועמלות בשיעורים זהים מלקוחותיהם, בחשבונות החח"ד העסקי והעו"ש עבור האשראי שהוענק להם במשך השנים. עובדה זו, מצביעה על תאום בקביעת שיעורי הריבית ללווים וכתוצאה מכך, על העדר תחרות בתחום האשראי הבנקאי. עובדה זו לבד שפוגעת היא בכלל הציבור ובציבור צרכני האשראי בפרט, מנוגדת היא לחוק ומקימה למבקשת - התובעת -עילת תביעה לפי חוק ההגבלים העסקיים.

טענת זו מבוססת על הנתונים הבאים: שיעורי ריבית הפריים (ריבית בסיסית) שגבו או גובים המשיבים זהים, והתעדכנו באותו שיעור מיד וכל פעם שבנק ישראל שינה את הריבית. אף שיעור הריבית המכונה "תוספת סיכון", היה זהה אצל כל שלושת הבנקים לאורך השנים. זהות דומה בשיעורי הריבית, קיימת בתוספת הריבית המכונה "ריבית חריגה" ובאשר לעמלת הקצאת האשראי, שהיא למעשה ריבית מוסווית נוספת, שאף שיעורה אצל שלושת הבנקים היה זהה.

אם לא די בזהות זו של שיעורי הריבית, גבו שלושת הבנקים עמלה נוספת, המכונה "דמי ניהול קבועים לרבעון", הזהה אף היא בשיעורה אצל כל שלושת המשיבים.

מצב דומה, ואף ברור יותר, קיים בשאר מרכיבי הריבית (לרבות מרכיבים המכונים "עמלות") הנגבים, או נדרשים, מצרכני האשראי הבנקאי.

האם זהות זו בשיעורי הריבית מצביעה על תאום בין המשיבים ו/או על קיומו של הסדר כובל אסור בתחום האשראי הבנקאי, המנוגד להוראת חוק ההגבלים העסקיים ולרוחו?

בעניינינו, חל איסור על התקיימותו או היווצרותו של "הסדר כבילה", באשר למחיר האשראי "שיידרש", או באשר למחיר "שיוצע" או "שישולם" בפועל. לאמור: חל על המשיבים איסור סטטוטורי להגביל, או לכבול, את עצמם בקביעת מחיר האשראי (שיעור הריבית) הנדרש או המוצע באופן העלול למנוע או להפחית התחרות בעסקים.

האחידות בשיעורי הריבית והעמלות שנגבו, או נדרשו והוצעו ע"י המשיבים, בעבור מתן אשראים עסקיים ואחרים, אותו הנהיגו במשך שנים ארוכות מצביעה, לפחות לכאורה, על קיומו של הסדר כובל ועל הגבלה, או כבילה עצמית מתואמת ואסורה של הבנקים המנוגד לקבוע בסעיף 2 לחוק. אם לא תגרוס כך, תימצא מרוקן מתוכנן ומשמעותן, את ההוראות הרלוונטיות בחוק, ומסכל את תכליתו של האיסור "להיות צד" להסדר כובל (סעיף 4 לחוק).

הדעת נותנת כי אילולא "כבלו" עצמם הבנקים בהסדר אסור, היה כל אחד מהם בנפרד מנהיג, מן הסתם, שיעורי ריבית שונים, בכל אחד ממרכיביה, על פי שיקול דעתו העצמאי ועל פי האינטרסים הייחודיים שלו, כך שהיו נוצרים הבדלים, או פערים, ולו קטנים, בשיעורי הריבית שדורשים, או גובים, הבנקים בחלק ממרכיבי הריבית, לפחות.

אין צורך, בשלב שבו נבחנת השאלה האם לאשר ניהול התובענה כייצוגית אם לאו, להצטייד בחוות דעת או בראיות ראויות אחרות, כדי להניח או להצביע, ברמה הלכאורית הנדרשת, כי זהות המחירים במשך שנים ארוכות, קרי הזהות המוחלטת בשיעורי הריבית "הנדרשים", מצביעות על קיומו של סיכוי סביר להוכחתה של עילת התביעה.

בעניינינו, קיומה של ראיה לכאורית "כבדת משקל" בדבר קיומו של תאום או הסדר כובל, המונע תחרות ו/או מפחית אותה, עולה בדמותה של העובדה כי במשך שנים דרשו והציעו הבנקים, אף אם בפועל לא גבו מכולם, ריבית בשיעורים זהים ואחידים. עובדה זו מצדיקה הענות לבקשה, על מנת לאפשר למבקשת להוכיח את טענותיה, ברמת הודאות הנדרשת, בדבר קיומו של הסדר כובל אסור במסגרת ניהול תובענה ייצוגית, או למשיבים להפריך אותן.

במצב דברים זה ניתן אף לומר כי "יש אפשרות סבירה" כי השאלות המהותיות המשותפות לקבוצה תוכרענה "לטובת הקבוצה", כמפורט בסעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות.

העדר תחרות, או קיומה של תחרותיות מופחתת, יוצר אצל הבנקים, חוסר ענין ומוטיבציה להתחרות על ליבו וכיסו של הציבור, ובמקרה זה על כיסם של צרכני האשראי. כך אף כאשר מדובר בתחרות מוגבלת או תחרות למראית עין ושולית, במסגרתה ניתנות הנחות או הפחתות במחיר האשראי ללקוחות מסוימים או מועדפים, בודאי לא לכלל צרכני האשראי או למרביתם.

כשאלה הם פני הדברים, מן הדין לאפשר אף ל"גורמים פרטיים", כדוגמת המבקשת, ולא רק לרשויות האכיפה הציבורית, לתרום את חלקם בפיקוח על ביצוע הוראות חוק ההגבלים העסקיים ועל מניעת, או הפחתת, התחרותיות במשק. זו כוונת המחוקק וזו התכלית שלשם הגשמתה הוא קבע סנקציות אזרחיות – נזיקיות – (בנוסף לסקציות פליליות) נגד שותפים או "צדדים" להסדרים כובלים. הכל על מנת לאפשר לגופים פרטיים הנפגעים או ניזוקים מהסדרים כאלה, לתבוע את נזקיהם אף במסגרת תובענות יצוגיות.

אם תחסם דרכו של הפרט, היינו המבקשת, ותימנע ממנו האפשרות להוכיח את טענותיו במקרה זה, על אף קיומם של הנתונים העובדתיים הלכאוריים שהובאו לעיל, תסוכל כוונת המחוקק ויושם לעיל רצונו לעודד תחרותיות אמיתית במשק.

קיומה של עילת תביעה אישית - משהגעתי למסקנה כי הנתונים והעובדות מצביעים על קיומה של עילת תביעה לכאורית כללית, יש לבחון, כנדרש על פי סעיף 4 לחוק התובענות הייצוגיות, האם קמה למבקשת עילת תביעה אישית.

בעניינינו, המבקשת ניהלה חשבון עו"ש עסקי אצל המשיב 3, אשר במסגרתו חויבה בריביות שונות על האשראי שנטלה. התובענה והבקשה להכיר בה כייצוגית, מתייחסת לתשלומים עודפים של ריבית הנוגדים את הוראת חוק ההגבלים העסקיים ועל כן נדרש המשיב 3 להשיבם. משכך הראתה המבקשת קיומה של עילת תביעה אישית נגד המשיב 3 כנדרש בסעיף 4(1) לחוק התובענות הייצוגיות. כן הוכח כי המבקשת היתה תקופה קצרה, לקוחה של המשיב 2 ואף שילמה "ריבית חובה", אם כי לא את כל מרכיביה. בסעיף 9 לסיכומים עולה משום "הודאה" מצד המשיב 2 ב"זכות העמידה" שיש למבקשת מולו, היינו לקיומה של עילת תביעה אישית נגדו, בין שעילה זו מתייחסת לכל מרכיבי הריבית שפורטו לעיל ובין אם אך לחלקם – אלה שנגבו ממנה בפועל.

באשר למשיב 1, אצלו לא היתה למבקשת כל פעילות ומשכך לא חויבה בכל ריבית או תשלום עמלה, בשנים הרלוונטיות לתביעה (1998-2005). ברם, למבקשת קיימת עילת תביעה אישית כנגדו, ולו על יסוד סעיף 8(ג)(2) לחוק התובענות הייצוגיות, המסמיך את בית המשפט לאשר ניהולה של תובענה ייצוגית, באמצעות "תובע מייצג" אחר, אף אם אין למבקשת עילת תביעה אישית , בתנאי ששאר "תנאי הסף" המפורטים בסעיף 8(א) לחוק מתקיימים.

תנאי סף נוספים - א.התנאי הנדרש בסעיף 8(א)(1): אין ספק כי התובענה מעוררת שאלות עובדתיות ומשפטיות משותפות ואף זהות, לכלל חברי הקבוצה אותה מבקשת המבקשת לייצג. קבוצה זו מורכבת מלקוחות הבנקים – המשיבים – אשר נטלו אשראי שקלי ושילמו עבורו ריבית פריים ושאר מרכיבי הריבית, או חלק מהם, בתקופה הרלוונטית. השאלות המהותיות המתעוררות משותפות וזהות, או כמעט זהות, לכל חברי הקבוצה ואף לכל המשיבים ואין צורך בזהות גדולה מכך, כדי לענות על הדרישה שהעמיד המחוקק בסעיף 8(א)(1) לחוק.

ב. התנאי הנדרש בסעיף 8(א)(2): תובענה זו הינה מקרה מובהק הראוי לניהול בדרך של תובענה ייצוגית. כך, אם לנוכח גודלה של קבוצת נוטלי האשראי הבנקאי העסקי והיקפה הנרחב, ואם לנוכח אופיים של הנושאים העובדתיים והמשפטיים שיהיה צורך לדון ולהכריע בהם במסגרת בירור התובענה. בירור פרטני בתביעה אישית של כל לקוח ששילם ריבית לבנק, בנפרד, אינו יעיל בנסיבות אלה ואינו אפשרי, כמעט, לנוכח המספר הרב מאוד של לקוחות מסוג זה. ודאי שכל תועלת לציבור לא תצמח מניהול פרטני מעין זה של התובענות.

ג. התנאים הדרושים בסעיפים 8(א)(3) ו-(4): בית המשפט נדרש להשתכנע כי עניינם של כל חברי הקבוצה "ייוצג וינוהל בדרך הולמת" ו"בתום לב". תנאים אלה מתקיימים לגבי המבקשת ואף לגבי באי כוחה. התובענה והבקשה לאישורה כייצוגית ואף הסיכומים שהגישו באי כח המבקשת מכילים נתונים עובדתיים רבים אשר נאספו והוצגו באופן ראוי והוגן למדי. עובדה זו, כמו גם אופיה ומהותה של התובענה, מאפשרים להניח, במידה רבה של סבירות, כי יעלה בידי המבקשת ובאי כוחה לנהל את התובענה הייצוגית "בדרך הולמת" ו"בתום לב" כנדרש בסעיפים 8(א)(3) ו-47 לחוק.

הסוגיות והשאלות המתעוררות בעניינינו הן נכבדות וכבדות משקל מדי, מכדי להניח כי הן הונחו לפתחו של בית המשפט, אך מתוך דאגה פרטנית להפחתת חובותיה של המבקשת בלבד, ולאו דווקא משיקולים של דאגה לאינטרסים הכלכליים של כלל חברי הקבוצה, אשר בגודלה והיקפה חובקת היא, כמעט, את כלל בעלי העסקים ונוטלי האשראים במשק.

העובדה כי מדובר בקבוצה המורכבת מתת קבוצות בעלות מאפיינים שונים, במקצת, אינה מצדיקה קביעה כי המבקשת הנמנית על קבוצת הלקוחות העסקיים, אינה ראויה לייצג אף צרכני אשראי פרטיים, בעלי אופיון שונה. אשר על כן, מתקיימים בעניינינו, כל תנאי הסף המנויים בסעיף 8(א) לחוק.

היקפה הכספי של התובענה, לו תנוהל כתובענה ייצוגית, חסר תקדים בשיעורה: 7 מליארד ש"ח. ואולם, לנוכח רווחי העתק של הבנקים ושל שלושת המשיבים בפרט, בשנים האחרונות, לא קיים חשש כי עצם ניהול התובענה כ"תובענה ייצוגית" תפגע ביציבות הבנקים המשיבים ותגרום נזק חמור לציבור. אף אם יחויבו המשיבים, בהשבת כספים ללקוחותיהם בשיעורים המירביים הנתבעים, לא ייפגעו הבנקים, כתוצאה מכך, באופן שיסכן את יציבותם הפיננסית, או יפגע בציבור לקוחותיהם. "הנזק" הכספי הצפוי להיגרם להם, אם תתקבל התביעה, יביא, לכל היותר, להפחתת או הקטנת רווחיהם, בתקופה מסוימת, במספר מיליארדי שקלים, שיושבו או יוחזרו ללקוחותיהם. אף אין חשש לגרימת "נזק חמור לציבור", מעצם ניהול התובענה כייצוגית. איתנותם הפיננסית של הבנקים שוללת, מכל וכל, חשש כזה.

התוצאה היא אפוא כי התובענה שהוגשה ע"י המבקשת נגד שלושת המשיבים תנוהל כתובענה ייצוגית.