עובדות וטענות:

ביום 6.12.06 נרצחה הנערה תאיר ראדה ז"ל בתחומי בית הספר בו למדה בקצרין שבגולן. לאחר חקירה משטרתית הוגש כתב אישום כנגד המשיב 2 (רומן זדורוב) בביצוע הרצח. כחודש וחצי לאחר הקראת כתב האישום, פנתה המערערת, רשות השידור, לבית המשפט בבקשה להתיר לה לפרסם בכתבה טלויזיונית שהכינה קטעים מחקירתו של המשיב במשטרה, חקירה שתועדה בצילום וידאו. הבקשה הוגשה בגדר הוראת סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (להלן: חוק החקירות). בית המשפט דחה את הבקשה. על כך הערעור דנן.

דיון משפטי:

כב' הש' י' אלון:

הזכות לחופש הביטוי והפרסום הינה יסוד מוסד בחברה דמוקרטית ובשיטתנו המשפטית. על אף זאת, אין חירות הביטוי מושלת לבדה בכיפה ואין היא דוחה מפניה לחלוטין זכויות או חובות אחרות. כך הוא בהתנגשות שבין חירות הביטוי לבין זכותו של אדם לשמו הטוב ולפרטיותו, כך הוא בהתנגשות שבין חירות הביטוי לבין "עבירות הביטוי" השונות האסורות על פי דין. חטיבה בפני עצמה נמצא לעניין זה בסוגית היחסים שבין חירות הביטוי והפרסום לבין הליכי משפט וחקירה. לצד איסור הפרסום שנקבע בסוגי הליכים משפטיים אשר יידונו בדלתיים סגורות, ולצד איסור פרסומם של פרטים שונים מהליכים משפטיים המנויים בסעיפים 70(ג)-(ה) לחוק בתי המשפט, נקבעה מגבלת פרסום מסוג אחר החלה על הליכים משפטיים המותרים בפרסום ולפיה, "לא יצלם אדם באולם בית משפט, ולא יפרסם תצלום כזה, אלא ברשות בית המשפט" (סעיף 70(ב)). המשותף למשפחת "איסורי הפרסום" שבסעיף 70 הנ"ל, הינו בהעדפה האינטרס המוגן בו על פני עיקרון חירות הביטוי והפרסום, וכי מדובר באינטרס חיצוני להליך המשפטי עצמו (הגנה על קטינים, מתלוננים, עדים, בטחון המדינה וכיוב' או מניעת פגיעה בהליך הפלילי).

בניגוד להוראות איסור הפרסום שבסעיפים 70 ו-71 לחוק בתי המשפט, שתכליתן מבוארת ומפורשת בגוף ניסוחיהן, סעיף 13 לחוק החקירות אינו נושא על פניו את תכלית הוראתו, וכלשונו: "המפרסם תיעוד חזותי או קולי של חקירה, כולו או חלקו, בלא רשות בית משפט, דינו – מאסר שנה...". נקודת השקה לענייננו ניתן יהיה למצוא בהוראת סעיף 70(ב) הנ"ל לחוק בתי המשפט, הקובעת כי הליך משפטי המתנהל בדלתיים פתוחות ושפרסומו מותר – יוגבל הפרסום המותר למדיה שאינה מצולמת וייאסר הפרסום על דרך הצילום. התכליות והנימוקים שביסוד איסור הצילום ופרסום צילומים מדיוני בית המשפט, משלבים בתוכם הן את המעגל הפנימי של הגנה על תקינות ההליך המשפטי, הן את המעגל החיצוני של הגנה על כבודם ופרטיותם של צדדים להליך והן שיקולים שעניינם בתוצאה הבלתי נמנעת משידור סלקטיבי נקודתי ומגמתי מקטעי משפט קצרצרים. תכליות אלה, עומדות בחלקן הלא מבוטל גם ביסוד תכלית איסור הפרסום של תיעוד חזותי של חקירה שבסעיף 13 לחוק החקירות אשר מוגדרת עפ"י סעיף 1, כ"תשאול או גביית הודעה בקשר לעבירה בידי שוטר". לאמור – עניין לנו לא רק בהודעה שנגבתה מחשוד (ולימים נאשם), אלא גם בהודעות ותשאולים של עדים, מתלוננים, מומחים וכל כיוצא באלה.

אין טעם להבחין בין הפגיעה הנובעת מצילום ושידור עדותו של עד, או נאשם, במהלך הדיון בבית המשפט, לבין שידור בטלוויזיה של הודעות שמסרו העדים האמורים או הנאשם בשלב החקירה המשטרתי. הדברים אמורים לעניין הרתיעה העשויה להיווצר אצל כל אחד מאלה ממסירת עדות או הודעה, שעה שידוע להם כי זו עתידה להיות משודרת קבל עולם ומלואו. ודאי שהדברים אמורים גם לעניין הפגיעה בפרטיות ובכבוד האדם העלולה להילוות מטבע הדברים לשידור שכזה. עניין לנו, איפוא, באיסור הנועד למנוע הן פגיעה בהליך המשפטי לגופו, והן בפרטיותם וכבודם של מוסרי ההודעות או העדויות.

כמו כן, איסור הפרסום על פי סעיף 13 לחוק החקירות אינו דורש את כוונה מיוחדת ואף אינו מוגבל לתקופה שבה העניין הפלילי "תלוי ועומד בבית משפט", כאמור בסעיף 71 לחוק בתי המשפט. אף בכך יש כדי ללמד על התכליות הנודעות לאיסור דנן. לאמור, האינטרס המוגן אינו רק ההליך הפלילי המתנהל בבית המשפט לגופו, אלא אף הגנה על פרטיותם וכבודם של מוסרי הודעות בחקירה משטרתית, ואפילו לא הגיעה אותה החקירה לכלל משפט והגשת כתב אישום, ואפילו הוגש כתב אישום ונסתיימו זה מכבר ההליכים.

כמו כן, האיסור שבסעיף 13 אינו הרמטי וחתום, באשר הפרסום יהיה מותר אם הרשה זאת בית המשפט. מהם, אם כן, השיקולים שישקול בית המשפט בבקשה להתיר פרסום תיעוד חזותי של חקירה?

ראשית, על בית המשפט לשוות לנגדו כי הכלל הוא באיסור הפרסום, וכי התרתו אמורה להיות מסווגת כחריג לכלל. לאמור, על מבקש ההיתר לשכנע כי מתקיימות נסיבות המצדיקות חריגה מכלל האיסור. שנית, תכליות איסור הפרסום הינן כאמור הן מנימוקים של הגנה על טוהר ההליך השיפוטי ותקינותו והן מנימוקים של הגנה על כבודם ופרטיותם של הנחקרים. על כן, גם במקרה בו הנחקר (בין אם זה החשוד, הנאשם או עד) נותן הסכמתו לפרסום, אין די בכך להכריע בבקשה, שכן שומה על בית המשפט להמשיך ולבחון את שאר התכליות העומדות ביסוד איסור הפרסום. לעומת זאת, אם הנחקר (חשוד, נאשם או עד) מתנגד לפרסום המבוקש, יהיה בכך שיקול נכבד ביותר שלא להתיר הפרסום, וזאת גם לאחר שהסתיימו ההליכים המשפטיים. אולם, אין לשלול על הסף מקרים בהם על אף התנגדות הנחקר יימצאו טעמים מיוחדים בחריגותם שיצדיקו התרת הפרסום. שיקול מרכזי נוסף יהיה כמובן השלב הדיוני בו מצויים ההליכים המשפטיים נשוא חומר החקירה המתועד חזותית. ככל שמדובר בשלבים מוקדמים וטרם שמיעת העדויות, כך תיטה הכף לעבר איסור הפרסום וזאת, מתוך ההשפעה העלולה להיוודע לפרסום וחשיפה שכאלה על ניהולו התקין של המשפט ועל עדים שטרם העידו.

בענייננו, התיעוד החזותי של החקירה הינו שני קטעים מהודעה שנגבתה מהמשיב 2 במהלך חקירתו כחשוד ברצח הנערה תאיר ראדה ז"ל. הבקשה הוגשה לאחר שהוגש כתב האישום נגד המשיב, לאחר שכתב האישום הוקרא באוזניו ובטרם החלה התביעה בפרשת ראיותיה. מתשובת המשיב לכתב האישום ומהודעותיו לבית המשפט עולה, כי שאלת קבילות הודעותיו תהיה נדבך מרכזי בהליכי המשפט. בקשת הפרסום מתייחסת לשני קטעים קצרים ואקלקטיים מתוך מכלול ההודעה. משכך, ובהינתן מכלול הנתונים האמורים, צדק בית המשפט קמא בקובעו כי לא התקיים בעניין זה חריג המצדיק התרת הפרסום אל מול הכלל האוסר את פרסומו ודין הערעור להדחות.