המחוזי דחה ערעורו של עמוס דורון בפרשת מונדרגון
בית המשפט המחוזי בתל אביב, בהרכב השופטים המר, שיצר וכספי, דחה היום את ערעורו של עמוס דורון בעניין הרשעתו בביצוע עבירה של הצעת ניירות ערך לציבור בלא תשקיף שרשות נירות ערך התירה פרסומו. על פי ביהמ"ש, דורון התכוון להטעות משקיעים (לפי סעיף 53(א)(1) לחוק ניירות ערך). כמו כן, נדחה עירעורו על העונש שהוטל עליו - לאור מעורבותו בפרשת מונדרגון של 10 חודשי מאסר, מהם 4 חודשים מאסר בעבודות שירות והיתרה על תנאי וקנס בגובה 20 אלף שקל או 50 ימי מאסר תמורתו.
פסק הדין בערכאה ראשונה ניתן על ידי השופט דוד רוזן ובמסגרתו הורשע גם הוגה אגודת מונדרגון, מר סטפן מנדל.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור של המערער על שני פניו- הרשעה ועונש וקבע, כי עונשו של המערער אינו מצדיק התערבות של ערכאת ערעור.
הרקע: מונדרגון היא אגודה שיתופית שהתאגדה בשנת 1998 על ידי סטפן מנדל ועמוס דורון, כדי להוציא לפועל תכנית לאגד יחד אלפי משקיעים, שיהוו גוף בעל עוצמה כלכלית. הם תיכננו כי ההון שיגוייס יושקע בתחומים כלכליים שונים, כגון נדל"ן בחו"ל, השקעות בארץ, וכיוב'. על פי אותה תוכנית - הרווחים יחולקו בין המשקיעים וישמשו להשקעות נוספות.
רשות ניירות ערך נקטה בתיק זה הליך של צו מניעה, המונע מהאגודה המשך ההצעה לציבור וצו המניעה שניתן על ידי השופטת אסתר חיות, כשופטת בית המשפט המחוזי (כתוארה אז) הפך לקבוע.
דורון ערער על ההרשעה הפלילית. פסק הדין, שבמסגרתו נדחה הערעור, עוסק בפרשנות סעיף 15 לחוק ניירות ערך (אשר תוקן בינתיים בתיקון 20 לחוק ניירות ערך) המטיל חובת תשקיף לגבי הצעת ניירות ערך לציבור. במסגרת פסק הדין נדחו טענותיו של דורון ובכללן הטענה כי העובדה שלא נשא משרה רשמית במונדרגון מחייבת את זיכויו. זאת, משום שלדורון היתה שליטה במהלכיה של החברה וכן אינטרס כלכלי ממשי בהצלחתה והיה לו תפקיד מרכזי בפרויקט.
עוד נקבע במסגרת פסק הדין, כי ה"מציע" ניירות ערך על פי סעיף 15 לחוק ניירות ערך (בטרם תיקון 20 לחוק ניירות ערך ולאחריו), יכול להיות גם מי שמשווק את ניירות הערך. הדרישה המתווספת לגיבוש העבירה, על ידי הוכחת "כוונה להטעות משקיע סביר" מהווה שסתום ביטחון סביר להטלת אחריות פלילית על משווקים חיצוניים שאינם בעלי תפקידים בתאגיד ולעניין התשקיף.
לפני תיקון החוק, לא היתה הגדרה חד משמעית לגבי מספר היחידים המקימים את ההגדרה "ציבור". המבחן הראוי על פי פסק הדין הינו אם ההצעה היתה מופנית לאנשים שהידיעות הניתנות על ידי התשקיף אינן נמצאות בידיהם בלאו הכי, שכן אין הם אנשי פנים ואין הם נמנים על בעלי השליטה או עם מנהליה. בית המשפט שוכנע כי במקרה זה פנה המערער לציבור פוטנציאלי של משקיעים הראויים להגנה לשם שיווק ההצעה העסקית, וכי מדובר במשקיעים שלא היו בידיהם הכלים לבחינה אמיתית של ההצעה.
גם הטענה שההצעה היתה למעשה הצעת פוליסת ביטוח והתשלום היה בגין פוליסת ביטוח נשללה על ידי בית המשפט כאשר המבחן שננקט היה מה המניע להחלטת ההשקעה של המשקיעים ונקבע כי המשקיעים שילמו את הכספים כדמי הצטרפות לאגודה במטרה להנות מהון האגודה ולא פוליסת הביטוח עניינה אותם.
בית המשפט קבע עוד, כי מסמך חוזי בין האגודה לבין המועמדים מהווה "תעודה" המעידה על זכויות המוקנות באגודה. העובדה כי המסמך נחתם עם ה"מועמדים" ולא הכתיר את המשקיעים כ"חברים" לא היתה אלא תרגיל סמנטי משפטי, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". אף שנאמר למועמדים שיצטרכו לעבור מבחני קבלה, בפועל הדבר לא נעשה.
לעניין עבירה של הצעת נייר ערך ללא תשקיף, נקבע כי דרישת סחירות נייר הערך אינה תנאי או מאפיין הכרחי. בדיון נרחב עומד בית המשפט על הפרשנות התכליתית של המונח נייר ערך. אמת המידה לקביעה אם דרוש תשקיף הינו אם התשואה למשקיעים אמורה לנבוע מאופן ניהול עסקיה של האגודה. במקרה כזה חובה היתה לאפשר למשקיעים גישה למידע מהימן על הארגון ועל המתרחש בתוכו.
