בית אבות או בית חולים סיעודי: הקרב על סיווג הארנונה הוכרע
בפסק דין שפירסם בית המשפט המחוזי בחיפה ב-28 באוקטובר 2024, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, דחה השופט רון סוקול את ערעורה של טנדר לאבינג קאר נגד עיריית עכו, בנוגע לסיווג הארנונה של נכס המופעל כמוסד לקשישים. המחלוקת המרכזית היתה בסוגיית סיווג הנכס לצורכי ארנונה, כשהמערערת ביקשה שהוא יסווג כבית אבות ויחויב בתעריף מגורים, בעוד שהעירייה סיווגה אותו כבית חולים סיעודי והטילה עליו ארנונה לפי תעריף עסקים – תעריף גבוה משמעותית.
במהלך השנים 2017 עד 2020, הפעילה טנדר לאבינג קאר נכס בעכו בשם "נוף עכו - מרכז אזורי לקשיש". החברה עצמה טענה שמדובר בבית אבות המשמש למגורי קשישים ולכן אמור להיות מסווג למגורים, ואילו מנגד, עיריית עכו ראתה בנכס מוסד סיעודי ותמכה בסיווגו כעסק. בהתאם לכך, הוטל חיוב ארנונה על שטחי הבניין ושימוש הקרקע בתעריף גבוה, המתאים לנכסים שאינם משמשים למגורים.
החברה טענה שהמקום משמש לאירוח של קשישים עצמאים יחסית צילום: Istock
טנדר לאבינג קאר טענה כי הנכס אמור להיחשב בית אבות, שלפיו יש להחיל תעריף ארנונה המשויך למבני מגורים. החברה הציגה את השימוש בנכס כמקום לאירוח של קשישים עצמאים יחסית, והדגישה את המאפיינים של המקום לטובת מגורים. בנוסף, היא ביקשה פטור מהארנונה עבור שטחים ריקים בנכס, כולל שטחים שהיו בשיפוצים, והתנגדה לחיוב עבור הקרקע התפוסה של הנכס.
העירייה התבססה על מסמכים ודו"חות של משרד הבריאות
- העלאות הארנונה ב-2026: האם גם לכם הארנונה תעלה?
- מס חדש: הארנונה עלולה לזנק ב-10% ומעלה ב-2026
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
מנגד, עיריית עכו טענה כי השימוש בנכס כמרכז סיעודי, המיועד לקשישים המצריכים השגחה רפואית ותמיכה סיעודית, מצדיק את סיווגו כעסק ולא כמגורים. העירייה התבססה על מסמכים ודו"חות ביקורת שמשרד הבריאות ערך בנכס, שבהם נכתב כי הנכס פועל כבית חולים סיעודי. היא הדגישה כי הנכס מחולק לשתי יחידות גדולות ובו צוות רפואי, שירותי טיפול סיעודי ואמצעי השגחה – כל אלה הם מאפיינים של מוסד סיעודי ולא של בית מגורים או בית אבות.
ועדת הערר לענייני ארנונה, שדנה בנושא לפני הערעור לבית המשפט, תמכה בעמדת עיריית עכו וקבעה כי הנכס אינו בית אבות אלא בית חולים סיעודי. בנימוקי הוועדה צוין כי הנכס כולל מתקנים ושירותים רפואיים רבים, כמו עגלות החייאה, כפתורי מצוקה לכל מטופל וצוות מטפל רפואי. הוועדה כתבה בהחלטתה כי, "הנכס לא נועד לשמש למגורים, אלא להשגחה על קשישים הזקוקים לכך, לתקופות שהייה מוגבלות".
השופט סוקול תמך בקביעות ועדת הערר והוסיף כי המאפיינים שנמצאו בנכס, בהם התלות של הדיירים בצוות הרפואי והיעדר היכולת שלהם לנהל אורח חיים עצמאי, מחזקים את המסקנה שמדובר במוסד סיעודי. לדבריו, "אין מדובר בנכס לשימושי מגורים, אלא בנכס הנדרש לספק טיפול והשגחה רפואית מתמשכת".
- חברת הארנק באילת: הערעור שהתקבל והזיכוי שנשלל
- המתנה של ארבע שעות הובילה לפיצוי של מיליונים
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- צוואה ביקשה לנשל אם לשמונה - בית המשפט התנגד
פסק הדין עסק גם בנושא של חיוב קרקע תפוסה. טנדר לאבינג קאר התנגדה לחיוב על שטחי הגינה שברשות הנכס - שטח המוגדר קרקע תפוסה לצורך תשלום ארנונה. המערערת טענה כי שטח זה מיועד לרווחת דיירי המקום, ולכן הוא לא צריך להיות מחויב בארנונה. השופט סוקול דחה אץ הטענה בנימוק שהשטח, בהיותו קרקע תפוסה שאינה חקלאית, משמש קרקע תומכת לנכס המסווג כעסקי - ולכן הוא מחויב בארנונה בהתאם.
באחד מהסעיפים האחרים בערעור, טענה החברה כי יש להעניק לה פטור בגין שטח ריק של 1,440 מ"ר, בעוד שהעירייה העניקה לה פטור רק על 600 מ"ר מהשטח. השופט ציין בפסק הדין שפרסם כי החברה לא הביאה ראיות מספיקות להצדקת הפטור על כל השטח הנדרש, וקבע כי קביעת העירייה בנוגע להיקף השטח הפטור עומדת בעינה.
טענות לגבי העברת חלק מהנכס לגורם אחר נדחו גם כן
אחד הטיעונים שהעלתה החברה נגע לשטחי סככות בנכס בהיקף של כ-230 מ"ר, שהוגדרו לטענתה "מבנה עזר" הזכאי להטבה בתעריף הארנונה. ועדת הערר ובית המשפט דחו את הטענה, וקבעו כי הסככות משמשות את הנכס כחלק בלתי נפרד מהמבנה, ולא ניתן להגדירן כ"מתקן" עצמאי הזכאי לתעריף מופחת.
החברה טענה כי העבירה את החזקה בקומות בנכס לגורם אחר ולכן היא לא אחראית בתשלום הארנונה על אותם שטחים. גם כאן דחתה ועדת הערר את הטענה, וקבעה כי לא הובאו ראיות מספקות להוכחת העברת החזקה, או לחלוקה בפועל של השימוש בנכס. השופט סוקול ציין כי "הנטל להוכיח את הפיצול מוטל על המערערת, ומשהוא לא הוכח, דין הטענה להידחות".
בסיכום פסק הדין, דחה השופט סוקול את הערעור על כל סעיפיו, וחייב את טנדר לאבינג קאר לשלם לעיריית עכו הוצאות משפט בסכוטם כולל של 15 אלף שקל.
פסק הדין מחדד את גישת בתי המשפט בשאלות סיווג ארנונה במקרים של נכסים המשמשים לטיפול בקשישים. הוא מתאר את האבחנה המהותית שבין נכסים המשמשים למגורים לבין מוסדות המעניקים טיפול והשגחה רפואית, תוך מתן משקל למידת הטיפול הסיעודי והצורך השוטף בהשגחה. השופט סוקול הדגיש כי "מבחן הסיווג העיקרי הוא השימוש בפועל שנעשה בנכס", ולא השם שניתן לו על ידי המחזיקים בו. לכן, לדבריו, תכלית השימוש הסיעודי והטיפול הרפואי המוענק בקביעות למטופלים במקום הכריעו בסיווגו לצורכי חיוב ארנונה.
פסק הדין מצטרף לפסיקות קודמות של בתי המשפט בסוגיית סיווג מוסדות טיפוליים, ומגדיר את אמות המידה לסיווג מוסדות קשישים המשלבים טיפול רפואי. לקביעה הזו יש השלכות על מוסדות נוספים ברחבי הארץ, שמתמודדים עם סוגיות דומות מול הרשויות המקומיות.
בית משפט (גרוק)המתנה של ארבע שעות הובילה לפיצוי של מיליונים
בית משפט השלום בתל אביב אישר הסדר פשרה בתובענה ייצוגית נגד רשפים דלתות: הלקוחות שהמתינו לביקורי התקנה ותיקון של טכנאי החברה יקבלו הארכת אחריות בשווי מצטבר של כ-3 מיליון שקל, לאחר שנקבע כי תיאום חלונות זמן ארוכים פגע בזכויות הצרכנים ובזמנם
הדלת כבר היתה מותקנת, הבית סגור, סדר היום השתנה, וההמתנה הלכה והתארכה. עבור לקוחות רבים של רשפים דלתות, זה היה תסריט מוכר: ביקור של מתקין או טכנאי שתואם לטווח של ארבע שעות, שבמהלכן נדרש הלקוח להישאר בבית, להמתין, לדחות פגישות ולעתים גם להפסיד יום עבודה. מה שנתפש במשך שנים כגזירת גורל צרכנית, נהפך לבסיס של תובענה ייצוגית, שהסתיימה כעת בפסק דין מפורט ובאישור הסדר פשרה רחב היקף, שבמרכזו פיצוי לציבור הלקוחות והתחייבות לשינוי התנהלות עתידי.
פסק הדין ניתן בבית משפט השלום בתל אביב על ידי השופט ליאור גלברד, במסגרת תובענה ייצוגית שהגישה זוהר יעקבסון נגד רשפים דלתות. ההליך עסק בפרקטיקה של תיאום ביקורי הובלה, התקנה ותיקון של דלתות ומוצרי החברה, בטווחי זמן של ארבע שעות, שלטענת המבקשת חרגו מהוראות חוק הגנת הצרכן ופגעו בזכויות הלקוחות. על פי המתואר בפסק הדין, המקרה הפרטי שממנו צמחה התובענה אינו חריג. יעקבסון רכשה דלת כניסה מתוצרת רשפים, ולאחר שהתגלתה תקלה ביקשה לתאם ביקור טכנאי. הביקור נקבע ליום מסוים, בטווח שבין 10:00 ל-14:00. ארבע שעות של המתנה, ללא אפשרות לדעת מתי בדיוק יגיע הנציג. לטענתה, לא מדובר במקרה נקודתי אלא במדיניות שיטתית, שננקטה כלפי לקוחות רבים. במסגרת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית צורפו גם ראיות נוספות, לרבות הליך משפטי אחר שבו הודתה החברה כי זהו חלון הזמן המקובל אצלה.
בבסיס התביעה עמדה פרשנות של סעיף 18א לחוק הגנת הצרכן, העוסק בזמני המתנה לביקור נותן שירות בבית הצרכן. הסעיף קובע כי כשנדרש ביקור של שליח, מתקין או מתקן, על העוסק לתאם מועד כך שזמן ההמתנה לא יעלה על שעתיים מעבר לשעה שנקבעה. לטענת המבקשת, תיקון לחוק שנכנס לתוקף ב-2018 הרחיב את תחולת ההסדר, כך שהוא חל על כלל נותני השירות ולא רק על טכנאים של מוצרי חשמל, כפי שהיה בעבר. תכלית התיקון, כך נטען, היא פשוטה וברורה: לכבד את זמנו של הצרכן ולמנוע פגיעה בשגרת יומו.
רשפים דלתות מצדה, דחתה את הטענות. בתשובתה לבקשה לאישור היא טענה כי החוק אינו חל עליה במלואו, וכי פרשנות המבקשת מרחיבה יתר על המידה את הוראות הדין. החברה הסתמכה בין היתר על חוות דעת של ארגון אמון הציבור, שלפיה החובה הנוגעת לזמני המתנה קשורה למוצרים מסוימים בלבד, ובראשם מוצרי חשמל, ואינה חלה בהכרח על דלתות. עוד נטען כי גם כשתואם חלון זמן של ארבע שעות, בפועל ברוב המקרים הגיעו נציגי החברה מוקדם יותר, כך שהלקוחות לא נדרשו להמתין את מלוא הזמן.
- נדחתה בקשת אמזון: ייצוגית של צרכנים תתברר בישראל
- האם פייסבוק פוגעת בפרטיות של מי שאינם משתמשים?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הפרה של החוק, ללא קשר למועד ההגעה בפועל
המבקשת לא קיבלה את הדברים. בתגובתה היא טענה כי עצם קביעת חלון זמן של ארבע שעות מהווה הפרה של החוק, ללא קשר למועד ההגעה בפועל. לדבריה, מדובר בפרקטיקה שמנצלת את העובדה שהחוק קובע פיצוי סטטוטורי רק לאחר חלוף פרק זמן מסוים, ומאפשרת לעוסקים להתיישר פורמלית עם הדין, אך לפגוע בפועל בצרכנים. עוד הודגש כי המונח "טובין" בחוק הגנת הצרכן אינו מוגבל למוצרי חשמל, אלא כולל כל נכס מוחשי שאינו מקרקעין, ובהגדרה זו נכללות גם דלתות.
חברת הארנק באילת: הערעור שהתקבל והזיכוי שנשלל
בית המשפט המחוזי בבאר שבע קבע כי רואה חשבון שפעל במסגרת שותפות אמיתית אינו חייב במס אישי לפי סעיף 62א לפקודה, אך דחה את טענתו שלפיה מרכז חייו נמצא באילת. פסק הדין המקיף משרטט את הגבולות הברורים בין תכנון מס פסול לשימוש לגיטימי בהתאגדות
בשלהי העשור הקודם, כשאילת המשיכה להיאבק על מקומה הכלכלי והמקצועי הרחק ממרכז הארץ, מצא את עצמו רואה חשבון יליד העיר בלב מחלוקת מס מורכבת, כזו שנעה על קו התפר הדק שבין תכנון מס אסור לבין התנהלות עסקית לגיטימית. מצד אחד עמדה רשות המסים, שביקשה לראות בהכנסות שהופקו באמצעות חברה בשליטתו הכנסה אישית שחייבת במס שולי, ומצד שני עמד הנישום, שטען לשותפות עסקית אמיתית ולזיקה מתמשכת לעיר שבה נולד. פסק דינה של השופטת יעל ייטב מבית המשפט המחוזי בבאר שבע עושה סדר בשתי הסוגיות גם יחד, אך לא מעניק למערער ניצחון מלא.
הערעור נסב על שומות שהוציא פקיד שומה אילת לשנות המס 2017 ו-2018, לאחר שדחה את טענת המערער. בלב המחלוקת עמדו שתי שאלות נפרדות אך שלובות זו בזו: האחת, האם יש לחייב את המערער במס אישי מכוח סעיף 62א(א) לפקודת מס הכנסה, סעיף שנועד להתמודד עם תופעת חברות הארנק; והשנייה, האם המערער זכאי להטבת המס המוענקת לתושב אילת לפי חוק אזור סחר חופשי באילת. כבר בפתח פסק הדין מבהירה השופטת כי התשובה לשתי השאלות אינה אחידה. “מצאתי שיש לקבל את הערעור בחלקו, ככל שהוא נוגע לחבות המס על פי הוראות סעיף 62א בפקודת מס הכנסה. יחד עם זאת מצאתי שיש לדחות את הערעור לעניין הזכאות להטבת המס מכוח חוק אזור סחר חופשי באילת”, היא כתבה.
הרקע העובדתי אינו שנוי במחלוקת מהותית. המערער, רואה חשבון במקצועו, נולד וגדל באילת, הקים בה משרד עצמאי, ובהמשך העביר את פעילותו לחברה שבבעלותו - נוריאל יועצים. בשלב מסוים נוצר קשר עסקי בינו לבין משרד רואי החשבון ברנע, שפעל גם הוא בעיר, והפעילות בסניף אילת התהדקה והלכה. במקביל, ב-2009 עבר המערער עם משפחתו להתגורר בתל אביב, שם הוא עבד כשכיר בתפקידים בכירים, תוך שהוא ממשיך להגיע לאילת לצורכי פעילות מקצועית. לאחר פטירת מייסד משרד ברנע, העמיק הקשר בין הצדדים, והמערער חזר לפעילות מלאה בסניף אילת, תוך חלוקת רווחים שווה.
יותר מ-70% מהכנסות החברה נבעו מלקוח אחד
פקיד השומה ראה בתמונה הזו דוגמה קלאסית להפעלת סעיף 62א לפקודה. לטענתו, השירותים ניתנו בפועל על ידי המערער, היו מסוג הפעולות הנעשות על ידי עובד עבור מעסיקו, וב-2017 אף התקיימה הקביעה שלפיה יותר מ-70% מהכנסות החברה נבעו מלקוח אחד. מכאן הסיק פקיד השומה כי יש לייחס למערער את הכנסות החברה כהכנסת עבודה לפי סעיף 2(2) לפקודה, תוך התעלמות מהאישיות המשפטית הנפרדת של החברה.
- מיסוי חברות ארנק ב-2025: הכסף על השולחן
- החשד: רואה החשבון השמיט הכנסות ושיקר - מה עשתה רשות המסים?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אלא שבית המשפט לא קיבל את הגישה הזו. פסק הדין מקדיש עמודים רבים לניתוח התכלית החקיקתית של סעיף 62א, שנוסף לפקודה במסגרת תיקון 235, בעקבות המלצות ועדת טרכטנברג. השופטת הזכירה בהכרעת הדין כי מדובר בחריג מצומצם למודל המיסוי הדו-שלבי, שנועד “להעמיד לרשות פקיד השומה כלי עזר לטיפול בתכנוני מס”, ולא לבטל את השימוש הלגיטימי בהתאגדות. “הפרשנות המתבקשת נוכח התכלית האמורה היא פרשנות דווקנית, המחילה את הוראות הסעיף על גדר המקרים הנדונים בו, בהתאם לתנאיו ומגבלותיו”, נקבע.
