השופט מיכאל קרשן, מבית המשפט המחוזי מרכז בלוד, קיבל באחרונה עתירה שהוגשה נגד עיריית ראשון לציון בעניין מכרז לאספקת מערכות פלנטריום. המכרז יצא לדרך לפני כשנתיים וניגשו אליו שתי חברות. החברה שהפסידה במכרז עתרה נגד העירייה ונגד החברה שזכתה בו, וטענה כי ההצעה הזוכה שינתה את תנאי המכרז. העירייה טענה כי מדובר בשינויים זניחים, אך השופט דחה את עמדתה.  באוקטובר 2022 פרסמה העירייה קול קורא באתר האינטרנט הרשמי שלה, והודיעה על כוונתה להתקשר עם חברת ברקת אסטרו בהסכם לאספקת שלוש מערכות פלנטריום, ללא מכרז. זאת בהסתמך על חוות דעת של ברקת אסטרו, שלפיה היא הספק היחיד בארץ.  הדבר נודע לחברת קוסמוס טלסקופים, והיא פנתה לעירייה בטענה כי גם היא מספקת מערכות מסוג זה. בהמשך לכך, פרסמה העירייה מכרז שאליו ניגשו רק ברקת וקוסמוס. בנובמבר 2023 החליטה העירייה לבחור בהצעה של ברקת להצעה הזוכה. במסגרת העתירה שהגישה, טענה קוסמוס כי בהצעה של ברקת ובהתנהלות של העירייה נפלו כשלים חמורים. נטען כי העירייה פעלה בניגוד לדיני המכרזים כדי להכשיר את הצעת ברקת, וזאת כהמשך ישיר של הרצון שלה להתקשר עמה ללא מכרז. כך, בין היתר, ברקת לא הפקידה ערבות בנקאית כפי שנדרש, והגישה הצעה שמתיימרת לשנות את תנאי המכרז ולהתנות עליהם.  מנגד, העירייה ביקשה לדחות את העתירה, וטענה כי ברקת צרפה ערבות בנקאית כפי שנדרש. כמו כן לדבריה, ההסתייגויות של ברקת ממתווה המכרז אינן מהותיות, ואין בהן כדי לפסול את ההצעה שלה, וכי לא היה בתהליך כולו שום משוא פנים או העדפה של חברת ברקת על פני העותרת.  השופט קרשן הבהיר כי העירייה הציגה ערבות בנקאית תקינה, כך שהדיון התמקד בטענה שלפיה הצעת ברקת כללה שינויים מהותיים בתנאי המכרז. הוא כתב כי אין מחלוקת סביב העובדה שההצעה שהגישה ברקת כללה שינויים בהסכם ההתקשרות שצורף למכרז. הוא הבהיר כי בניגוד לטענת העירייה, השינויים האלה אכן מהותיים ביותר. כך למשל, ברקת ביטלה סעיף שקבע כי חצי השנה הראשונה של תקופת ההסכם תהווה תקופת ניסיון לזוכה, וכי העירייה תהיה רשאית להודיעו על הפסקת ההתקשרות 14 יום מראש. במקום זאת, הוסיפה ברקת כיתוב שלפיו המערכות מיוצרות בהזמנה מיוחדת ומותאמות ללקוח - ולא ניתנות להחזרה. כמו כן, ברקת סייגה את אחד הסעיפים שקבע מסגרת זמן מוגדרת - שלוש שעות מרגע הקריאה - להגעת טכנאי של החברה במקרה הצורך, והכפיפה אותו לכתב האחריות שלה. היא גם מחקה את סעיפי השיפוי הנרחבים שכלל ההסכם, וכן את סעיף הקיזוז.  השופט הדגיש כי התוצאה הטבעית של הגשת הצעה במכרז הכוללת הסתייגות מהותית מתנאי המכרז, היא פסילת ההצעה. זאת, בין היתר, נוכח עקרון השוויון, שהוא אחד היסודות של דיני המכרזים. "על ההצעות להתאים לתנאי המכרז, שכן רק על ידי כך נקבע בסיס שווה לתחרות בין המציעים השונים המשתתפים במכרז...ורק על ידי כך מגנים על האינטרסים של מתחרים פוטנציאליים, שנמנעו מלקחת חלק במכרז בשל תנאיו", כתב השופט בפסק הדין שפרסם. כמו כן, הוא הבהיר כי על ועדת המכרזים לשקול אם ההסתייגות מהווה פגם מהותי, שעשוי להוביל לפסילת ההצעה; או פגם טכני, שאינו יורד לשורשו של עניין, ואינו מחייב את פסילת ההצעה. השופט הבהיר כי ההסתייגויות שכללה ברקת בהצעתה אינן בגדר טעויות קולמוס, טעויות חשבונאיות, סטיות טכניות או כאלה שהשפעתן על התחרות זניחה. "מדובר בשינויים מהותיים להוראות הסכם ההתקשרות המהווה חלק בלתי נפרד מן המכרז", כתב.  בסופו של דבר ביטל השופט את החלטת ועדת המכרזים, וקבע כי הצעת ברקת תיפסל והעניין יושב לוועדת המכרזים. כמו כן, כל אחת מהמשיבות - עיריית ראשון לציון וברקת - חויבו בהוצאות משפט בסכום של 20 אלף שקל.  במקרה אחר, הכריע באחרונה בית משפט השלום בירושלים במקרה שבו עיריית בית שמש נתבעה על ידי חברת מוקד יגל ביטחון, שעמה היא ניהלה קשרים ממושכים לצורך הצבה ותחזוקה של לחצני מצוקה בגני הילדים ברחבי העיר. בנובמבר 2016 פנתה העירייה למוקד יגל, שעוסקת בהתקנת מערכות מיגון ואבטחה, וביקשה לקבל הצעת מחיר להתקנה של לחצני מצוקה בגני ילדים בעיר. כעבור כחודש חתמו שני הצדדים על זיכרון דברים שלפיו עבור הקמת מערכת הלחצנים תקבל החברה כ-138 אלף שקל, ועבור שירותי אחזקה ישולם לה תשלום נפרד לפי תעריף מסוים. בהמשך אף נחתם הסכם למתן שירותי מוקד. שבמסגרתו התחייבה העירייה לשלם לחברה תשלום נוסף עבור טיפול שוטף בקריאות מצוקה המתקבלות דרך הלחצנים. החברה פעלה כדי לקיים את חלקה בהסכם, אלא שהעירייה שילמה רק עבור התקנת הלחצנים ונמנעה מלהעביר תשלומים עבור שירותי האחזקה והמוקד שהיא סיפקה. עקב כך, בינואר 2020, כשלוש שנים לאחר תחילת ההתקשרות בין הצדדים, החברה הפסיקה להעניק את השירותים לעירייה. בתביעה שהגישה לבית המשפט באמצעות עו"ד מיכאל בן עדי, החברה טענה כי מכוח ההסכמות השונות שנחתמו מול העירייה, היא זכאית לקבל סכום של כ-135 אלף שקל שעדיין לא הועברו לה. במקרה נוסף, בית המשפט העליון הכריע בחודש שעבר במחלוקת שנגעה לשאלת הריבית שעל עיריית פתח תקווה לשלם לתושבים, בעקבות תביעה ייצוגית שהוגשה נגדה, בטענה שהיא מצמידה את תשלומי הארנונה למדד באופן חד צדדי, רק כשהוא עולה מעל מדד הבסיס, אך היא לא מצמידה כשהתעריף יורד מתחת למדד הבסיס - ובכך התושבים לא נהנים ממדד שלילי. העירייה הפסידה בהליך שנוהל כתביעה יצוגית וחויבה לפני כשנתיים להחזיר לחברי הקבוצה כ-15 מיליון שקל, כולל ריבית, לפי סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות. כעת ערערה העירייה לעליון על סכום השערוך, שהיווה כ-3 מיליון שקל מסך ההשבה, וטענה כי אין להוסיף ריבית לפי חוק הרשויות על סכום ההשבה. היא טענה כי המשיב וחברי הקבוצה (נישומי העירייה), לא פנו ב"הודעה בכתב" ולכן אין מקום לחייב אותה בריבית. לשיטתה, על כל אחד מחברי הקבוצה, לרבות התובע הייצוגי, היה לפנות אליה בכתב ולדרוש את השערוך. מנגד, טען התובע כי יש לראות בהגשת בקשה לניהול התובענה כייצוגית כהודעה בכתב, ובוודאי כי יש לראות בהחלטת האישור של בית המשפט כהודעה בכתב לעירייה או לרשות אודות הגבייה ביתר מכל חברי הקבוצה, שכן תכלית דרישת הכתב היא התראה לרשות אודות גביית היתר.