הבן נפטר מסרטן - וההורים רבים על הדירה שרשומה על שמו
בית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה דן באחרונה בתביעה של אב להכיר בו כבעלים של דירה שהית שייכת לבנו, שנפטר בגיל צעיר ממחלת הסרטן. השופט רן ארנון הבהיר כי הדירה רשומה בטאבו על שם הבן וכי התובע לא הביא ראיות כדי לסתור את הרישום הנ"ל. עם זאת, הוא קיבל את עתירתו החלופית של האב לקבלת החזר של כ-1.2 מיליון שקל שהשקיע בדירה, אם גרושתו לא תסתלק מעיזבון הבן.
התובע ואחת הנתבעות בתיק הם בני זוג לשעבר והורים לשניים, שהתגרשו לפני כ-14 שנה. הנתבעת הנוספת היא בתם המשותפת, שאחיה נפטר באפריל 2021 אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן. הוא היה בן 28 בלבד במותו, רווק וללא ילדים. הנפטר לא הותיר אחריו צוואה. למרות גילו הצעיר, היתה רשומה על שמו דירה. כשנה וחצי לאחר מותו, ניתן צו ירושה שלפיו הוריו יורשים אותו בחלקים שווים.
בתביעה שהגיש האב לבית המשפט, הוא טען כי מימון הרכישה של הדירה ושיפוצה נעשה מכספו בלבד, מבלי שלבנו או גרושתו היה חלק בכך. הוא ציין כי בעת רכישת הדירה, בנו היה חייל, ורישומה על שמו נעשה משיקולי מס בלבד. יתרה מכך, הוא החתים את הבן על הסכם הלוואה ועל מסמך התחייבות שבו נקבע כי הדירה שייכת לאב. בשילוב העובדה שהבן לא השאיר צוואה, האב טען שצריך לקבוע כי הנכס שייך למעשה לו. לחלופין, עתר האב בדרישה לשלם לו מהעיזבון את החזר ההלוואה שנתן לטובת הרכישה והשיפוץ, בסכום של 1,225,501 שקל.
מנגד, טענו האם ובתה כי הרצון של המנוח, הלכה למעשה, היה להוריש את הדירה לאחותו, ומשכך יש לתקן את צו הירושה באופן שהיא תהיה היורשת הבלעדית.
בתחילה דן השופט בטענה לגבי הבעלות של האב על הדירה. הוא קבע כי הדירה נרשמה בטאבו על שם הבן, ושהתובע לא הגיש ראיות משכנעות שיביאו לסתירת הרישום. כתב ההתחייבות שבו הצהיר לכאורה המנוח על בעלות אביו בדירה לא נחתם על ידו, וממילא אף לא אומת באמצעות עורך דין.
- צוואה ביקשה לנשל אם לשמונה - בית המשפט התנגד
- כך נדחתה תביעה על דירה, כספים והוצאות קבורה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
יתרה מכך, האב לא פירט מהם אותם שיקולים אישיים או שיקולי מס שהביאו אותו לרשום את הדירה על השם של בנו. בנוסף, השופט הבהיר כי בית המשפט לא ישתף פעולה עם תכנוני מס פסולים. לכן, מסקנתו היתה כי יש לדחות את תביעת הבעלות.
לגבי תביעה הכספית, קבע השופט כי ההכרעה בה תלויה בהתנהלות האם. לדבריו, הסכם ההלוואה קובע שאם הבן ימות לפני אביו, והאב ובתו בלבד יהיו יורשיו, הרי שאין צורך בהחזר ההלוואה. לעומת זאת, ככל שיהיו יורשים נוספים – ובפרט האם – ההלוואה תוחזר. במועד ההסכם ההורים היו כבר גרושים, והמחשבה מאחורי ההסכם היה שלא להעניק לאם נתח מנכס שבו השקיע האב הון עתק.
"לא מצאתי כל עילה שבדין לביטול ההסכם", כתב השופט. האם ובתה טענו כי מדובר בהסכם פיקטיבי, מכיוון שהוא קובע החזר של 250 שקל בחודש בלבד - כך שיידרשו 616 שנה לצורך החזר ההלוואה, אך מנגד השופט קבע כי הטענה לא מסייעת להן, משום שלא עתרו לבטל את ההסכם מלכתחילה.
- חברת הארנק באילת: הערעור שהתקבל והזיכוי שנשלל
- המתנה של ארבע שעות הובילה לפיצוי של מיליונים
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- צוואה ביקשה לנשל אם לשמונה - בית המשפט התנגד
לכן קבע השופט כי בהתאם להסכם ההלוואה, אם האם תסתלק מהעיזבון של הבן לטובת בתה – התוצאה תהיה שהתביעה הכספית תידחה. לעומת זאת, אם האם תישאר רשומה כיורשת של הבן, התביעה הכספית תתקבל באופן שהדירה תימכר ומתוך התמורה תשולם לאב יתרת ההלוואה בסך 1,225,501 שקל.
במקרה אחר, שנדון בשנה שעברה בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, הגיש אדם תביעה בדרישה לביטול צוואתו של אביו המנוח. התובע טען כי אביו העניק לבתו, אחותו של התובע, דירה בתל אביב, וזאת בניגוד לצוואה המקורית, שלפיה היתה אמורה להתחלק ביניהם שווה בשווה. השופטת בתיק דחתה את טענת התובע וכתבה כי: "התובע עצמו אינו עומד מאחורי טענתו לעניין היעדר כשירות להבחין בטיבה של צוואה, והוא אף מודה שהתובע קבע בענייני הרכוש והורשתו". בנוסף, ציינה השופטת כי התובע טען שהצוואה נכתבה תחת השפעה לא הוגנת של הנתבעת. התובע תלה השפעה בלתי הוגנת זו בקרבתה הפיסית של הנתבעת למקום מגוריו של המנוח. חוסר עצמאותו ותלותו הפיסית המוחלטת של המנוח בנתבעת, בכך שלמעשה נדרש המנוח לתמיכה וסיוע של הנתבעת בעניינים שונים. לעומת זאת, בחקירתו אישר כי המנוח לא היה מבודד מסביבתו ומקשרים חברתיים עם אחרים, לרבות התובע עצמו. "התובע הודה כי התקיים קשר חופשי בינו למנוח, ללא הפרעה כלשהי".
- 1.רחל 08/05/2024 07:31הגב לתגובה זולא ברור למה לחכות לסדר את זה אחרי המוות עם בתי משפט ולא להסדיר את הבאלגן לפני
בית משפט (גרוק)המתנה של ארבע שעות הובילה לפיצוי של מיליונים
בית משפט השלום בתל אביב אישר הסדר פשרה בתובענה ייצוגית נגד רשפים דלתות: הלקוחות שהמתינו לביקורי התקנה ותיקון של טכנאי החברה יקבלו הארכת אחריות בשווי מצטבר של כ-3 מיליון שקל, לאחר שנקבע כי תיאום חלונות זמן ארוכים פגע בזכויות הצרכנים ובזמנם
הדלת כבר היתה מותקנת, הבית סגור, סדר היום השתנה, וההמתנה הלכה והתארכה. עבור לקוחות רבים של רשפים דלתות, זה היה תסריט מוכר: ביקור של מתקין או טכנאי שתואם לטווח של ארבע שעות, שבמהלכן נדרש הלקוח להישאר בבית, להמתין, לדחות פגישות ולעתים גם להפסיד יום עבודה. מה שנתפש במשך שנים כגזירת גורל צרכנית, נהפך לבסיס של תובענה ייצוגית, שהסתיימה כעת בפסק דין מפורט ובאישור הסדר פשרה רחב היקף, שבמרכזו פיצוי לציבור הלקוחות והתחייבות לשינוי התנהלות עתידי.
פסק הדין ניתן בבית משפט השלום בתל אביב על ידי השופט ליאור גלברד, במסגרת תובענה ייצוגית שהגישה זוהר יעקבסון נגד רשפים דלתות. ההליך עסק בפרקטיקה של תיאום ביקורי הובלה, התקנה ותיקון של דלתות ומוצרי החברה, בטווחי זמן של ארבע שעות, שלטענת המבקשת חרגו מהוראות חוק הגנת הצרכן ופגעו בזכויות הלקוחות. על פי המתואר בפסק הדין, המקרה הפרטי שממנו צמחה התובענה אינו חריג. יעקבסון רכשה דלת כניסה מתוצרת רשפים, ולאחר שהתגלתה תקלה ביקשה לתאם ביקור טכנאי. הביקור נקבע ליום מסוים, בטווח שבין 10:00 ל-14:00. ארבע שעות של המתנה, ללא אפשרות לדעת מתי בדיוק יגיע הנציג. לטענתה, לא מדובר במקרה נקודתי אלא במדיניות שיטתית, שננקטה כלפי לקוחות רבים. במסגרת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית צורפו גם ראיות נוספות, לרבות הליך משפטי אחר שבו הודתה החברה כי זהו חלון הזמן המקובל אצלה.
בבסיס התביעה עמדה פרשנות של סעיף 18א לחוק הגנת הצרכן, העוסק בזמני המתנה לביקור נותן שירות בבית הצרכן. הסעיף קובע כי כשנדרש ביקור של שליח, מתקין או מתקן, על העוסק לתאם מועד כך שזמן ההמתנה לא יעלה על שעתיים מעבר לשעה שנקבעה. לטענת המבקשת, תיקון לחוק שנכנס לתוקף ב-2018 הרחיב את תחולת ההסדר, כך שהוא חל על כלל נותני השירות ולא רק על טכנאים של מוצרי חשמל, כפי שהיה בעבר. תכלית התיקון, כך נטען, היא פשוטה וברורה: לכבד את זמנו של הצרכן ולמנוע פגיעה בשגרת יומו.
רשפים דלתות מצדה, דחתה את הטענות. בתשובתה לבקשה לאישור היא טענה כי החוק אינו חל עליה במלואו, וכי פרשנות המבקשת מרחיבה יתר על המידה את הוראות הדין. החברה הסתמכה בין היתר על חוות דעת של ארגון אמון הציבור, שלפיה החובה הנוגעת לזמני המתנה קשורה למוצרים מסוימים בלבד, ובראשם מוצרי חשמל, ואינה חלה בהכרח על דלתות. עוד נטען כי גם כשתואם חלון זמן של ארבע שעות, בפועל ברוב המקרים הגיעו נציגי החברה מוקדם יותר, כך שהלקוחות לא נדרשו להמתין את מלוא הזמן.
- נדחתה בקשת אמזון: ייצוגית של צרכנים תתברר בישראל
- האם פייסבוק פוגעת בפרטיות של מי שאינם משתמשים?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הפרה של החוק, ללא קשר למועד ההגעה בפועל
המבקשת לא קיבלה את הדברים. בתגובתה היא טענה כי עצם קביעת חלון זמן של ארבע שעות מהווה הפרה של החוק, ללא קשר למועד ההגעה בפועל. לדבריה, מדובר בפרקטיקה שמנצלת את העובדה שהחוק קובע פיצוי סטטוטורי רק לאחר חלוף פרק זמן מסוים, ומאפשרת לעוסקים להתיישר פורמלית עם הדין, אך לפגוע בפועל בצרכנים. עוד הודגש כי המונח "טובין" בחוק הגנת הצרכן אינו מוגבל למוצרי חשמל, אלא כולל כל נכס מוחשי שאינו מקרקעין, ובהגדרה זו נכללות גם דלתות.
חברת הארנק באילת: הערעור שהתקבל והזיכוי שנשלל
בית המשפט המחוזי בבאר שבע קבע כי רואה חשבון שפעל במסגרת שותפות אמיתית אינו חייב במס אישי לפי סעיף 62א לפקודה, אך דחה את טענתו שלפיה מרכז חייו נמצא באילת. פסק הדין המקיף משרטט את הגבולות הברורים בין תכנון מס פסול לשימוש לגיטימי בהתאגדות
בשלהי העשור הקודם, כשאילת המשיכה להיאבק על מקומה הכלכלי והמקצועי הרחק ממרכז הארץ, מצא את עצמו רואה חשבון יליד העיר בלב מחלוקת מס מורכבת, כזו שנעה על קו התפר הדק שבין תכנון מס אסור לבין התנהלות עסקית לגיטימית. מצד אחד עמדה רשות המסים, שביקשה לראות בהכנסות שהופקו באמצעות חברה בשליטתו הכנסה אישית שחייבת במס שולי, ומצד שני עמד הנישום, שטען לשותפות עסקית אמיתית ולזיקה מתמשכת לעיר שבה נולד. פסק דינה של השופטת יעל ייטב מבית המשפט המחוזי בבאר שבע עושה סדר בשתי הסוגיות גם יחד, אך לא מעניק למערער ניצחון מלא.
הערעור נסב על שומות שהוציא פקיד שומה אילת לשנות המס 2017 ו-2018, לאחר שדחה את טענת המערער. בלב המחלוקת עמדו שתי שאלות נפרדות אך שלובות זו בזו: האחת, האם יש לחייב את המערער במס אישי מכוח סעיף 62א(א) לפקודת מס הכנסה, סעיף שנועד להתמודד עם תופעת חברות הארנק; והשנייה, האם המערער זכאי להטבת המס המוענקת לתושב אילת לפי חוק אזור סחר חופשי באילת. כבר בפתח פסק הדין מבהירה השופטת כי התשובה לשתי השאלות אינה אחידה. “מצאתי שיש לקבל את הערעור בחלקו, ככל שהוא נוגע לחבות המס על פי הוראות סעיף 62א בפקודת מס הכנסה. יחד עם זאת מצאתי שיש לדחות את הערעור לעניין הזכאות להטבת המס מכוח חוק אזור סחר חופשי באילת”, היא כתבה.
הרקע העובדתי אינו שנוי במחלוקת מהותית. המערער, רואה חשבון במקצועו, נולד וגדל באילת, הקים בה משרד עצמאי, ובהמשך העביר את פעילותו לחברה שבבעלותו - נוריאל יועצים. בשלב מסוים נוצר קשר עסקי בינו לבין משרד רואי החשבון ברנע, שפעל גם הוא בעיר, והפעילות בסניף אילת התהדקה והלכה. במקביל, ב-2009 עבר המערער עם משפחתו להתגורר בתל אביב, שם הוא עבד כשכיר בתפקידים בכירים, תוך שהוא ממשיך להגיע לאילת לצורכי פעילות מקצועית. לאחר פטירת מייסד משרד ברנע, העמיק הקשר בין הצדדים, והמערער חזר לפעילות מלאה בסניף אילת, תוך חלוקת רווחים שווה.
יותר מ-70% מהכנסות החברה נבעו מלקוח אחד
פקיד השומה ראה בתמונה הזו דוגמה קלאסית להפעלת סעיף 62א לפקודה. לטענתו, השירותים ניתנו בפועל על ידי המערער, היו מסוג הפעולות הנעשות על ידי עובד עבור מעסיקו, וב-2017 אף התקיימה הקביעה שלפיה יותר מ-70% מהכנסות החברה נבעו מלקוח אחד. מכאן הסיק פקיד השומה כי יש לייחס למערער את הכנסות החברה כהכנסת עבודה לפי סעיף 2(2) לפקודה, תוך התעלמות מהאישיות המשפטית הנפרדת של החברה.
- מיסוי חברות ארנק ב-2025: הכסף על השולחן
- החשד: רואה החשבון השמיט הכנסות ושיקר - מה עשתה רשות המסים?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אלא שבית המשפט לא קיבל את הגישה הזו. פסק הדין מקדיש עמודים רבים לניתוח התכלית החקיקתית של סעיף 62א, שנוסף לפקודה במסגרת תיקון 235, בעקבות המלצות ועדת טרכטנברג. השופטת הזכירה בהכרעת הדין כי מדובר בחריג מצומצם למודל המיסוי הדו-שלבי, שנועד “להעמיד לרשות פקיד השומה כלי עזר לטיפול בתכנוני מס”, ולא לבטל את השימוש הלגיטימי בהתאגדות. “הפרשנות המתבקשת נוכח התכלית האמורה היא פרשנות דווקנית, המחילה את הוראות הסעיף על גדר המקרים הנדונים בו, בהתאם לתנאיו ומגבלותיו”, נקבע.
