אחד הוויכוחים הפוליטיים שמעולם לא נעלמו מהמפה בישראל הוא תקצוב בחורי הישיבות. למרות שהרבה בורות, דעות קדומות והפרזות מופרכות מעורבים בדיון הציבורי שמתקיים בנושא, אין חולק על כך שקיימת תמיכה מסוימת של המדינה בחברת לומדי התורה, מה שמעורר תרעומת בחלקים נרחבים בציבור. רבים טוענים שמי שמעוניין ללמוד תורה צריך לעשות זאת על חשבונו או על חשבון תורמים פרטיים שחפצים בכך, בעוד טענה שנשמעת מנגד היא שאם המדינה תומכת במוסדות אומנות, תרבות או ספורט כמו גם בפקולטות למדעי הרוח באוניברסיטאות שלא מייצרות "ערך כלכלי" בדומה לבחורי הישיבות, מדוע לא תתמוך גם בתרבות הישראלית המקורית של העם היהודי - לימוד התורה?  ניתן לומר שבעצם יש פה שאלה כללית. האם המדינה צריכה להשקיע בפרויקטים "לא יצרניים" המתמקדים בעולם הרוח על גווניו השונים? ואם כן, באיזה עולם רוח יש לתמוך ? בפרשת השבוע ממשיכה התורה לתאר את האירועים שקורים בשנה ה-40 לשהות בני ישראל במדבר. בין השאר מתחדשות ההכנסות לכניסה לארץ עם מפקד נוסף (לאחר זה שנערך בתחילת ספר במדבר בשנה השניה לצאת ישראל ממצרים). מטרת המפקד היא חלוקה של ארץ ישראל לשבטים על פי גודלם. "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו, איש לפי פקדיו יותן נחלתו". הפרשנים דנים למה בדיוק הכוונה, האם לגודל הנחלות ביחס לשבט (רש"י) או לחלוקה הפנימית של כל נחלה לפי מפקד המשפחות (הרמב"ן) או אפשרות נוספות. התבוננות במפת הארץ לפי החלוקה לשבטים מגלה שאין בהכרח התאמה בין מספר הפקודים בכל שבט לבין גודל הנחלה אותה הוא קיבל, ונראה שגם לאיכות הארץ היה משקל בחלוקה, שהתבצעה בסופו של דבר גם על פי גורל אלוקי.  חלוקת הארץ באותה תקופה היא יותר מכל בעלת משמעות כלכלית. התעסוקה  ומקורות המחיה התרכזו בשני תחומים עיקריים, ששניהם תלויים בפיסת אדמה. האחד הוא רעיית צאן (בה עסקו בעיקר שניים וחצי השבטים שנשארו בעבר הירדן המזרחי - ראובן, גד, וחצי שבט המנשה) הדורשת שטחים נרחבים, והשני גידולים חלקאיים שדורשים אף הם אדמה מתאימה ורחבת ידיים. לכן, חלוקת הארץ לשבטים משמעותה האפשרות להתקיים כלכלית באופן טבעי בארץ ישראל לאחר הקיום הכלכלי הניסי במדבר שהסתמך על מן מן השמיים ובאר ניסית שליוותה את עם ישראל, באר מרים.  מן המפקד הזה, כמו מזה הקודם בתחילת ספר במדבר, נעדר שבט לוי. הסיבה לכך היא שהוא לא היה מיועד לקבל נחלה משלו בארץ ישראל. " ...לא התפקדו בתוך בני ישראל כי לא ניתן להם נחלה בתוך בני ישראל". ההפרשה של שבט לוי מקבלת חלק בארץ משמעותה בעצם ביטול האפשרות שלהם להתפרנס. הלווים אמנם קיבלו ערים מסוימות עם שטח מוגבל סביבן אך לא נראה שהיה בכך די כדי לפרנס את השבט. לכן נוצרה מערכת ענפה של תמיכה של עם ישראל בלווים ובכהנים. בין השאר ניתן מעשר ראשון (ללוויים) ו-24 מתנות כהונה שונות לכהנים, וביניהן תרומה גדולה ותרומת מעשר כמו גם ראשית הגז, בכורות הבהמות  מעשר בהמה ועוד.  מדובר במשאבים לא מבוטלים. המעשר הראשון המיועד ללויים כלל קרוב ל-10% מהתבואה. מעשר בהמה הוא עשירית מכל הבהמות הנולדות בעדר במשך שנה, כמות משמעותית למשפחה המתבססת על רעיית צאן. תמורת מה נדרש עם ישראל לשלם את "מס הכהנים והלוויים הזה"?  ניתן לראות מספר תפקידים שמילאו הלויים והכהנים בעם ישראל. ראשית, היה להם תפקיד חשוב בעבודת בית המקדש: 

"ואתנה את הלוויים נתונים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל" (במדבר ח, יט). 

בנוסף היה להם תפקיד כשופטים ומחנכים:

"ובאת אל הכהנים הלוויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך" (דברים יז, ט-י).   

אף בברכת שבט לוי בפרשת וזאת הברכה (הפרשה האחרונה בתורה) נאמר: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך". כלומר תפקיד הלויים הוא כפול, כלפי עם ישראל כנציגי ה' ללמד תורה ולשפוט את העם (יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל), וכלפי ה' כנציגי עם ישראל להקטיר קטורת (ישימו קטורה באפך) ולהקריב קורבנות (וכליל על מזבחך).  אולם נראה שאין הכונה רק לתפקידים טכניים של מורים שופטים או "פועלי מקדש". הלויים בעצם מהווים את הסקטור האחראי על "עולם הרוח" של עם ישראל, ולמרות שזה לא ממש יצרני עם ישראל נדרש לתמוך בכך. עם ישראל משלם על כך שיהיו אנשים שיעסקו ברוח, כיון שהעיסוק ברוח של אותם יחידים תורם, לפי התורה, לכלל האומה. כך מתאר הרמב"ם את תפקיד הלויים, ומרחיב אותו לאנשים שבאופן וונלטרי רוצים להשתייך לשכבה הזו: 

• טור פרשת השבוע, שבועות: מערכת רווחה עם תמריצים ליציאה ממעגל העוני
• פרשת במדבר: כוחה של הסמליות ביצירת תרבות ארגונית וזהות לאומית
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

"ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים... לפיכך הובדלו מדרכי העולם. לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן אלא הם חיל ה' שנאמר ברך ה' חילו ...  ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה'... הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים". 

התורה אם כן מצדדת בכך שיוקצו משאבים מכלל עם ישראל לטובת עולם הרוח המיוצג על ידי שבט לוי. האם מדינת ישראל צריכה לאמץ השקפה זו? ישנן השקפות עולם מנוגדות לגבי מידת המעורבות הרצויה של המדינה בכלכלה ובחיי האזרחים. ישנם המצדדים בהתערבות מקסימלית ותכנון מרכזי של הכלכלה, והקיצוניים שבהם אף מצדדים בשליטה מדינתית על אמצעי הייצור (ועד קומוניזם). אחרים טוענים שהתערבות בכלכלה יוצרת נזק ויש להגביל את התערבות המדינה למינימום ההכרחי כיון ששוק המתנהל באופן עצמאי וחופשי מביא לתוצאות הכלכליות הטובות ביותר ולרווחת הכלל. אולם למעט זרמים קיצוניים (אנרכו-קפיטליזם) אפילו המינמליסטים מסכימים לכך שהמדינה צריכה להיות אחראית על כמה תשתיות יסוד: ביטחון אישי ולאומי כלפי פנים וכלפי חוץ (משטרה, צבא וכדו'), רגולציה מינמלית שתאפשר לשוק לפעול, וכן תכנון תשתיות, שמירה על איכות הסביבה וכדו'. דעה קצת פחות מנימליסטית אך כזו המקובלת על רוב גדול בציבור היא שהמדינה צריכה להיות מעורבת בדרך כזו או אחרת גם בחנוך או במערכת הבריאות.    אולם מלבד הקונצנזוס היחסי על הצורך בתכנון ממשלתי של אספקטים מסוימים בעולם החומר, האם המדינה צריכה להתערב גם בתמיכה ב"תשתיות רוחניות"? אם נודה על האמת נדמה שגם פה רוב מוחלט של הציבור סבור שחלק מחובותיה של המדינה הוא גם לתמוך בעולם הרוח (מבלי להיכנס כעת לשאלת המינון המתאים להתערבות כזו) אלא שכל אחד סבור שהיא צריכה לתמוך בעולם הרוח שלו. הללו טוענים שלא ייתכן שמדינה יהודית לא תתמוך בלומדי תורה, ואין מה להשוות כלל בין עולם הקודש לעולם החול, אחרים סבורים שמדינה מודרנית לא יכולה שלא לתמוך בתרבות כגון תיאטרון או קולנוע, באמנות כגון ציירים, פסלים, או מוזיאונים ותערוכות, אך חלילה לתמוך ב"פרמטיבים" שלומדים חוקים מיושנים מלפני 2000 שנה. אחרים יסברו שהמדינה חייבת לתמוך בספורט לא מסחרי (או אפילו מסחרי) שייצג אותנו באולימפיאדה ואילו אנשים אחרים יסברו שלא יכול להיות שבמדינה לא יתקיים מחקר אקדמאי של פילוסופיה, ספרות, היסטוריה או ארכיאולוגיה. הצד השווה שבכולם הוא שהם מסכימים שיש לתמוך באופן מדינתי בעניינים שלא תורמים באופן מעשי לכלכלה או לביטחון הלאומי אלא שייכים לעולם הרוח. רובם מבינים שחיים גשמיים בלי רוח הם חסרי טעם וחסרי משמעות, ושאם נזניח את הרוח מה הטעם בביטחון וכלכלה משגשגת? לכן, הרוב סבורים שהמדינה צריכה לטפח ולשמר לפחות ברמה מסוימת גם על כך. חוסר ההסכמה מתמקד בשאלה באיזה עולם רוח צריכה המדינה להשקיע.  ילעיתים מאבקים מוכרעים בדרך של "המנצח לוקח הכל". בבחירות נשיאותיות לדוגמה, ברגע שמעומד אחד מקבל קול אחד יותר מהשני הרי שהוא נבחר לנשיא ושולט באופן בלעדי לתקופת הכהונה שלו, ולמועמד השני, על אף שהוא מייצג 49.99% מהציבור אין כוח כלל. בדמוקרטיה פרלמנטרית כל המפלגות מיוצגות באופן יחסי, אולם גם במקרה זה יכולה להיווצר קואליציה שיכולה לקבל באופן כמעט בלעדי את כל ההחלטות ולמדר לחלוטין את הצד השני ממוקדי הכוח ולעצב את המדינה כדמותה באופן בלעדי בתקופת הכהונה. האם כך צריך לנהוג גם בתחום הזה?  נראה שלפחות בכל הקשור לעולם הרוח לא נכון לבחור בצורת הכרעה של "המנצח לוקח את כל הקופה", אלא בדרך של פשרה והבנה לפיה חלקים שונים באומה מקבלים חיות ואנרגיה רוחנית מדברים שונים, והתמיכה הציבורית צריכה להתחלק באופן יחסי בין הצרכים הרוחניים השונים. הדבר כבר מתקיים במידה מסוימת במדינת ישראל שמשקיעה בצורה כזו או אחרת משאבים בעולמות רוח שונים, ומכירה בערכה של תרבות ואמנות, לצד לימוד תורה או מחקר אקדמאי של מדעי רוח, וכן תומכת בספורט או קולנוע ועולמות רוח נוספים. ניתן להגיע להבנה שהכל חשוב, לפחות לחלקים מסוימים בציבור גם אם לא לי באופן אישי, ולכן להכל יש מקום, לפחות ברמה מסוימת. על המינון המדויק של חלוקת המשאבים נוכל להמשיך להתווכח מתוך הבנה בסיסית בצורך של האחר. 

פרשת פינחס: סיטואציות ייחודיות דורשות מענה ייחודי