הבנקים האמריקנים סבלו מאוד בשנים האחרונות. משבר הסאב-פריים הוביל אותם למחוק נכסים פיננסים בהיקף של מיליארדי דולרים ורבים מהם, לא רק הקטנים, נקלעו לפשיטת רגל. בתמורה לקבלת כספי סיוע שיחזירו את היציבות של הגופים הפיננסים, חייב אותם משרד האוצר האמריקני להנפיק עבורו כתבי אופציה. באותה תקופה לא ידע הפד שהמשבר יהיה כה חמור, ובכל זאת הוא העריך כי הוא יהיה ממושך דיו. לכן, הוא אפשר לבנקים להנפיק כתבי אופציה (Warrants) בעלי תכונות ייחודיות שאינן קיימות בכתבי אופציה רגילים.

למי שאינו מכיר, כתב אופציה, בדומה לאופציות, הוא נייר ערך המקנה למחזיק בו את הזכות, אך לא החובה, להמירו למניה במחיר ידוע מראש (מחיר המימוש) ובטווח זמן מסוים (מועד הפקיעה). בניגוד לאופציות קצרות טווח (כמו אופציות מעו"ף לדוגמא), משך החיים של כתב אופציה ארוך יותר, עד מספר שנים. כתבי האופציה נסחרים בבורסה מידי יום בדיוק כמו מניות, ועל כן ניתן למכור אותם למשקיע אחר לפני מועד המימוש, ולהשיג רווח הון.

בצד היתרונות של כתבי האופציה, אפשר לציין את הצורך בסכום השקעה נמוך יותר בשביל להיחשף למניה, ולכן גם את ההפסד המקסימאלי המצומצם יותר בהשוואה להשקעה במניה. בנוסף, המינוף של האופציה (היחס בין מחיר המניה למחיר כתב האופציה) מגדיל מאוד את פוטנציאל התשואה שניתן להשיג מההשקעה. מנגד, התנודתיות של כתבי אופציה גבוהה בהרבה מזו של מניות. בנוסף, בניגוד למניות, אותן ניתן להחזיק אפילו לאורך עשרות שנים, לכתב אופציה יש מועד פקיעה שלאחריו הוא אינו שווה דבר, וצריך לקחת את זה בחשבון. על מנת לצמצם את הסיכונים הללו, כדאי לבחור בכתבי אופציה עם מועד פקיעה ארוך יחסית, ולהקצות להם אחוז נמוך בלבד בתיק.

כתבי האופציה הייחודיים של הבנקים האמריקנים

בשונה מכתבי אופציה רגילים שמועד הפקיעה שלהם הוא מספר שנים בודדות, כתבי האופציה שהנפיקו הבנקים יפקעו רק בעוד כ- 6.5-7 שנים (סוף 2018-תחילת 2019). המשמעות היא שלכלכלה האמריקנית בכלל ולבנקים בפרט יש די הרבה זמן לחזור לפעילות תקינה ולהגדיל את שוויים.

תכונה ייחודית נוספת של כתבי האופציה האלו, היא שמחיר המימוש שלהם מתואם כלפי מטה בכל פעם שהבנק מחלק דיבידנד מעל מינימום מסוים. למשל, מחיר המימוש של כתב האופציה של וולס פארגו מתואם למטה בכל פעם שיחולק דיבידנד רבעוני גבוה מ- 34 סנט. זה יתרון חשוב, במיוחד עבור כתבי אופציה של חברות שמחלקות דיבידנדים באופן סדיר.

בשנה האחרונה הבנקים אמנם לא חילקו דיבידנדים, אבל בשבוע הבא אנו צפויים לשמוע את תוצאות מבחני הלחץ שערך הפד לבנקים בשביל לבדוק אם הם עומדים בדרישות הלימות ההון בהתאם לתקנות באזל. גם אם הם יעמדו במבחן בהצלחה, זה לא אומר שהם עלו על דרך המלך. מצד שני, הבנקים הצליחו לאגור כמויות מזומנים די גדולות ולנקות את המאזנים שלהם, ומעבר של מבחני הלחץ יקל עליהם לבקש אישור לחלוקת דיבידנדים מהפד.

כולנו כמובן זוכרים את הפאדיחה של בנק אוף אמריקה, שביקש מהפד לפני כשנה לחלק דיבידנדים ונענה בשלילה. הפעם המצב שונה, ויש סיכוי שהפד ישחרר את רסן חלוקת הדיבידנדים, לפחות מהבנקים היציבים יותר. חלוקת דיבידנדים שכזו תוריד את מחיר המימוש של כתבי האופציה של אותם בנקים, מה שיגדיל את האטרקטיביות שלהם.

המצב הולך ומשתפר

עד לפני מספר חודשים, אי הוודאות באשר לעתידה של הכלכלה בכלל והמערכת הפיננסית בארה"ב בפרט הרחיקה את המשקיעים מלהיכנס למגזר הפיננסים. כתוצאה מכך, מרבית הבנקים עדין נסחרים במכפילי רווח והון נמוכים מאוד בהשוואה היסטורית. זאת למרות שחלק מהם כבר ניקו את המאזנים שלהם בצורה טובה. בנוסף, המשבר יוצא הדופן של 2008, שינה את התמונה, והיום הסיכויים לפשיטת רגל של בנק גדול הצטמצמו. קריסת ליהמן ברדרס וההשלכות שלה על הכלכלה ועל שוק ההון הבהירה לכולנו כי הממשל האמריקני לא ייתן לבנק גדול נוסף ליפול בעתיד.

לאחרונה, נראים עוד ועוד סימנים לתחילת התאוששות אמיתית של הכלכלה האמריקנית. נכון, עדיין לא מדובר בחזרה לצמיחה תקינה, אולם הסיכויים למיתון נוסף כמו שסברו רבים מהכלכלנים עד לא מזמן, פחתו מאוד. ההתאוששות הזו טובה כמובן גם לבנקים האמריקנים שיצלחו את המהמורות הנוספות שיגיעו בשנים הקרובות. גם הריבית הנמוכה בארה"ב, שככל הנראה תישאר כך לפחות עד 2014, עושה טוב לבנקים, שיוכלו לשמור על מרווח רחב בין הריבית שהם גובים על ההלוואות לבין הריבית שהם משלמים על הפיקדונות.

וורו באפט בפנים

גדולים וחכמים ממני כבר דיברו על האטרקטיביות של מניות הבנקים. וורן באפט למשל השקיע 5 מיליארד דולרים מכספי ברקשייר התוואי במניות בנק אוף אמריקה. גם גורואי ההשקעות האחרים כבר גילו מזמן את התמחור הלא הגיוני של מניות הבנקים, ומשקיעים שם כספים רבים. מגדיל לעשות ברוס ברקוביץ' שכמעט 90% מהתיק שלו חשוף למגזר הפיננסים (!).

אם השתכנעתם שמניות הבנקים אכן מעניינות להשקעה, כתבי האופציה שלהם אטרקטיביים אפילו יותר. פרט לתכונות הייחודיות ומועד הפקיעה הרחוק, כתבי האופציה של בנקים גדולים כדוגמת וולס פארגו (WFC-WT) או גי .פי מורגן (JPM-WT), נסחרים במינוף של יותר מ- 3 ביחס למניות שלהם. בהנחה שהבנקים לפחות יכפילו את שוויים במהלך 7 השנים הקרובות, וגורואי ההשקעות מדברים על עלייה בשיעור ניכר יותר למניות הבנקים, כתבי האופציה האלו עשויים לשלש ואפילו יותר את ערכם עד למועד הפקיעה. המשמעות היא תשואה שנתית של כמעט 20% באותן שנים.

כתבי האופציה של סיטי

אם אתם רוצים ללכת לכיוונים ספקולטיביים קצת יותר, אתם מוזמנים להסתכל על כתבי האופציה A ו- B של סיטיגרופ שנמצאים "רחוק מאוד מהכסף". כתב אופציה A למשל, נסחר במחיר של 36 סנט, המניה במחיר של כמעט 34 דולר, ופרמיית המימוש היא 106.1 דולר. המשמעות היא שהמניה צריכה לעלות יותר מפי 3 בשביל שהשקעה באופציה תהיה עדיפה. מנגד, אם המניה תעלה פי 4 למשל, מה שיביא את סיטי למחיר של 136, האופציה תעלה פי 82 (!). למי שזה נשמע דמיוני שמניה תעלה כל כך הרבה, זכרו כי יש לה כמעט 7 שנים לעשות את זה זה הרבה מאוד זמן. בנוסף, סיטי כבר נסחרה במחיר גבוה מ- 500 דולרים ב- 2007. לא שאני מרמז שהיא בדרך לשם. ברור שהרבה דברים השתנו בחברה מאז. עם זאת, זה לא בלתי סביר שהיא תעלה מעל 100 דולר.

להערכתי, השקעה מפוזרת במספר כתבי אופציה של בנקים אמריקנים גדולים וקטנים, תניב תשואה טובה פי כמה מתשואת שוק המניות ב- 7 השנים הקרובות.