בעשור האחרון הייתה זו רוסיה, המחזיקה בלמעלה מרבע ממאגרי הגז המוכחים בעולם (במקום השני והשלישי אחריה נמצאות אירן וקטאר עם כ-15% וכ-14% בהתאמה), שניסתה להעביר מאבקי כוח מדיניים לזירה שבה היא נהנית מיתרון מובהק.

מחירי האנרגיה ורציפות האספקה של נפט, גז, ובמקרים אחרים גם אורניום ופלוטוניום, החליפו במשחק הפוליטי של מוסקווה את אספקות הנשק המסורתית. צנרת הגז שרישתה את מרכז אירופה עוד מימי ברית ורשה, הפכה את רוסיה לספקית הגז הטבעית ביבשת. התלות בגז הרוסי השפיעה בשנים האחרונות לא אחת על מדיניות החוץ האירופית.

בחורפים הקשים של 2007 ו-2009 בעיצומם של גלי קור וסופות שלגים, סבלו משקי הבית במערב אירופה משיבושי אספקה של גז וחשמל עקב מתיחויות חוזרות ונישנות בין רוסיה לשכנותיה, אוקראינה ובלארוס שצינור הגז למערב עבר דרך שטחיהן.

החודש השיקו קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל ונשיא רוסיה דמיטרי מדבדב את הקו הראשון בצינור הגז התת-ימי (Nord-Stream), או כפי שהוא מכונה הצינור הבלטי הראשון. צינור זה, שעובר לאורך 1,200 ק"מ מתחת לקרקעית הים הבלטי, עוקף את אוקראינה ובלארוס. מרבית הגז העובר ב-Nord-Stream מסופק ע" גזפרום וושותפיה מאתר יוז'נו-רוסקויה שנמצא בסיביר, ונחשב לגדול בעולם. הגז זורם מוויבורג שליד סנט פטרבורג ישירות ללובמין שבגרמניה.

הקונסורציום שהקים את ה-Nord-Stream הינו קונסורציום בינלאומי של חברות שותפות מרוסיה, גרמניה, הולנד, צרפת ובלגיה. אולם לא כולם באירופה מתלהבים מצינור הגז הצפוי לספק כעשירית מצריכת הגז של האיחוד האירופי. הקנצלר הגרמני לשעבר, גרהרד שרודר, שנחשב ליזם הפרויקט, הפך לדמות שנויה במחלוקת מאז זכה בתפקיד בכיר בגזפרום.

שרודר מסמל את התלות האירופית בגז הרוסי, שהתבטאה לא אחת גם במישור הפוליטי ועוררה חששות אסטרטגיים בארה"ב. אותה תלות הפכה למשמעותית אף יותר לאחר שגרמניה הודיעה השנה, כי בעקבות האסון הגרעיני ביפן יש בכוונתה לדמם את כל הכורים הגרעיניים. מובן מאליו כי נטישת האנרגיה הגרעינית מגבירה את התלות בגז, ולא מדובר רק בתופעה אירופית.

המחיר הממוצע שיפן נאלצת לשלם על LNG (גז נוזלי) נע סביב 8.5-9 ד' ל-mmbtu, בתוספת כ-4.5 ד' עלויות המרה. מחיר זה מבטא את המצוקה של מדינה שאין לה משאבי גז ונפט. מחירים אלה צפויים לרדת על-פי התחזיות בעשור הקרוב, אך יש מי שמבקשים לשמר אותם. בחודשים האחרונים, יזמו רוסיה וקטאר ניסיונות לייצר שיתופי פעולה בתחום ה-LNG. הניסיון להביא לתאום עמדות של שתי מדינות החולשות יחדיו על 40% ממקורות הגז המוכחים בעולם, עורר דאגה אצל צרכנים רבים, בייחוד בדרום מזרח אסיה. אחת מהן היא ללא ספק סין.

אם רוסיה הפכה את מקורות האנרגיה שלה לנשק יום הדין, הרי שמבחינת סין מדובר בחמצן לתהליכי הצמיחה, ובראש ובראשונה הבטחת יציבות פוליטית וכלכלית. סין בעלת תוכניות ממשלתיות רחבות היקף לאנרגיה אלטרנטיביות, אך אין זה מספיק. מסיבה זו, יוצאות חברות אנרגיה סיניות בבעלות ממשלתית וממשלתיות למחצה כשהן מצוידות בעשרות מיליארדי דולרים לתור אחרי רכישות. אך למרות ההצלחות הרבות עליהן מדווחת התקשורת, דוגמת עסקת רפסול הפורטוגלית, עדיין לא מדובר במספרים שהם משמעותיים דיים לסין, אשר עברה בשנת 2010 לפי נתוני BP את ארה"ב בצריכת נפט.

הניסיונות המשמעותיים של סין לרכוש חברות אנרגיה בעשור האחרון, נחסמו לא אחת ע"י מדינות הרואות בכך איום אסטרטגי. לדוגמא, הניסיון לרכוש את Unocal Corporation ב-2005 שנפסל ע"י הקונגרס. סין ממקדת כיום את מאמציה בעיקר בדרום מזרח אסיה ובדרום אמריקה, אך גם העסקה המתוקשרת לרכישת ברידס בארגנטינה, ככל הנראה בוטלה סופית השבוע.

למעשה סין מעוניינת להשקיע כמעט בכל מקום. היא הביעה עניין לרכוש את חולות הנפט בקנדה ואת נכסי הגז בקזחסטאן ובתורכמניסטאן. אך גם במדינות מרכז אסיה קיים חשש מכניסה מאסיבית של סין.

על רקע נסיונות רכישה אלה, ניתן אולי להסביר את ההתנהלות התוקפנית של סין כלפי וויטנאם, הפיליפינים ותאילנד בנושא התגליות בדרום ימת סין שבאוקינוס השקט. התנהלות זו הייתה כה מאיימת, עד שהקפיצה את שרת החוץ האמריקנית לביקור בזק לאזור. המסר הסיני ברור - המעצמה מעדיפה לרכוש את מקורות האנרגיה שלה. בסופו של דבר, היא זקוקה להם ככה או אחרת.