מחאת האוהלים צוברת תאוצה. המחאה שהחלה מיוזמתם של כמה צעירים תל אביבים שאינם מסוגלים לעמוד במחירי השכירות הגבוהים, סחפה אחריה ציבור גדול שזועק כי אינו יכול יותר. אל שוכרי הדירות הצטרפו בכל הארץ הסטודנטים ואנשי מעמד הביניים. הסיבה להתעוררות הציבורית הנרחבת היא התחושה המשותפת לכולם, כי יוקר המחיה בישראל אינו מאפשר קיום בכבוד גם עבור אנשים עובדים.

אזרחי המדינה רואים כיצד הם משלמים סכומים גבוהים בהרבה מבמדינות מערביות אחרות על אותם מוצרים ושירותים (מכוניות, מזון, דלק, דירות, שירותי תקשורת ועוד) וזאת על אף שמשכורתם נמוכה יותר. מדינת ישראל גובה מיסים גבוהים מאוד מאזרחיה ובכל זאת לא מצליחה לספק להם שירותים ברמה ראויה: החינוך מתדרדר משנה לשנה, מערכת הבריאות קורסת, המשטרה לא מספקת ביטחון לאזרחים ומערכת התחבורה מפגרת הרחק מאחורי מרבית המדינות המערביות.

ישנה תחושה בקרב הציבור שמשאבי המדינה והמיסים שנגבים ממנו אינם מחולקים בצורה הוגנת. מי שחזק ומחובר לשלטון נהנה מתנאים טובים יותר כך, עובדים בחברת חשמל, במקורות ובנמלים מרוויחים יותר משוטרים, רופאים, אחיות ומורים. בעלי ההון השולטים בחברות הגדולות, באמצעי התקשורת ובחברות הפיננסיות דואגים לחזק את מעמדם ולמנוע תחרות בעזרת השפעתם על הפוליטיקאים.

אזרחי המדינה חשים בחוסר הצדק החברתי ובפערים ההולכים וגדלים בין שכבות שונות באוכלוסיה ואומרים, "עד כאן". ראש הממשלה, שרי האוצר והשיכון ראו את המחאה הגוברת ומיהרו לכנס מסיבות עיתונאים בהן סיפקו הסברים ותירוצים שונים לעליית מחירי הדיור. הם הציגו בהן כמה תוכניות (חלקן חיוביות) לגבי דרך הטיפול בבעיה. אבל האמת היא, שמחירי הדיור הינם רק בעיה אחת מיני רבות והפתרונות שהציגו ראש הממשלה ושריו הינם חלקיים ולא מספקים. בכל מקרה, טוב היו עושים אם היו נוקטים בהם לפני כשנתיים.

מקוממת במיוחד היא תגובתו של שר החוץ אשר אמר שבאירופה אומרים עלינו שיש לנו צרות של עשירים והציע "שניכנס לפרופורציות". אדוני שר החוץ, אולי לך ולחבריך לממשלה שגרים במגדלי אקירוב ובוילות בקיסריה יש צרות של עשירים, אבל לרוב העם ישנן צרות אחרות. רוב העם קם כל בוקר, מפזר את ילדיו בגנים (יקרים) ובבתי הספר והולך לעבוד. כך הוא עושה יום אחרי יום רק כדי לגלות בסוף החודש ששוב משכורתו לא הספיקה לו ולמשפחתו לכל צרכיהם (הצנועים).

ראש הממשלה ושריו מתהדרים בנתוני הצמיחה הגבוהה והאבטלה הנמוכה ומנכסים לעצמם את הצלחתה הכלכלית של מדינת ישראל. בפועל, הסיבה לכך שישראל הצליחה לחמוק ממשבר כמו זה המתרחש בארה"ב ובאירופה נעוצה בעיקר בפיקוח ההדוק על הבנקים כאן, שמנע מהם להשתתף בחגיגת האשראי כפי שהתרחשה מעבר לים.

בכל מקרה, נתוני הצמיחה אינם מנחמים את רוב אזרחי ישראל שכן הם אינם מחלחלים אליהם, אלא נעצרים אצל בעלי ההון ואצל הממשלה. אם כבר הזכרתי את בעלי ההון, אלו הביעו תמיכה במחאה במכתב פורום ראשי החברות. הם מנסים להסיט את אש הציבור הרחק מהם אל עבר הממשלה. אך אזרחי המדינה מבינים היטב כי הסיבה העיקרית ליוקר המחיה בישראל נעוצה במבנה הריכוזי והלא תחרותי במשק.

מספר מצומצם מאד של טייקונים השתלט בחסות ממשלות ישראל על רוב ההון במדינה. רובם לא עשו זאת בזכות כשרונם הרב, אלא באמצעות הלוואות ממונפות שלקחו בבנקים ומהציבור (ע"י הנפקת אגרות חוב שאת חלקן אינם רוצים לשלם בימים אלו). כך בעזרת פירמידות של חברות אחזקה ועם הון עצמי קטן הם שולטים בחברות רבות.

השליטה של מספר מצומצם של אנשים ברוב ההון במדינה מונעת תחרות וחוסמת יוזמות חדשות, ובכך תורמת את חלקה המכובד לרמת המחירים הגבוהה כאן. הקשר בין הון לשלטון אינו חדש, די להביט על רשימת המוזמנים לחתונתו הראוותנית של מר תשובה הצעיר על מנת להבין את עומק הקשר.

ההתחכחות עם הכסף של בעלי ההון יותר מהנה מאשר זו עם האזרחים הפשוטים. אבל בקלפי, גם הטייקון הגדול ביותר יכול לשים פתק אחד בלבד. אם הממשלה רוצה לשוב ולהיבחר בבחירות הקרובות, עליה להוכיח לציבור שהיא עובדת בעבורו.

למרות שהמאהל בשדרות רוטשילד נראה כמו פסטיבל בומבלה, האזרחים שנמצאים שם וביתר הערים, יוצאים לרחובות בחום הכבד של יולי ואוגוסט אינם מפיקים מכך הנאה. הם עדיין צריכים ללכת בבוקר לעבודה ובערב לטפל במשפחותיהם, ובכל זאת יוצאים להפגין. המחאה היא אמיתית, היא נובעת ממצוקות אמיתיות והיא תסתיים רק כאשר הציבור יווכח כי נבחריו פועלים על מנת לפתור אותן.

הכותב, רביב רזניק, מנהל השקעות בכיר בטאלנט בית השקעות