כשהייתי סטודנט, קראתי את ספרי הארי פוטר (אז הם היו חדשים). יום אחד ניגשתי לאחד הפרופסורים שלי, ואמרתי לו שיש כל מיני דברים מעניינים בכלכלה של הקוסמים. הוא ביקש ממני לתת דוגמה. עניתי שהבנקאים בספרים הם גובלינים. הוא שאל אותי מה מעניין בזה. חשבתי לרגע ועניתי שזה מהדהד תפיסות היסטוריות ולא חיוביות של בנקאים, בזמן שכלכלנים דווקא חושבים על בנקים כמוסד בעל תפקיד חשוב בהתנהלות התקינה של הכלכלה. הפרופסור הסתכל עלי ואמר שאני מבלבל את המוח. כולם יודעים שבנקאים הם גובלינים.

כדי להבין את הפער שבין התפקיד של בנקים בכלכלה לבין הדימוי שלהם בעיני אותו פרופסור, צריך לזכור שבנקים הם קודם כל מתווכים. התפקיד של בנק הוא לקבל כסף של חוסכים, ולהעביר אותו ללווים. על ההלוואות שהם נותנים הם מקבלים ריבית, שאותה הם אמורים לחלוק עם החוסכים. החלק שהם שומרים לעצמם, זאת העמלה שהם גובים עבור שירותי התיווך שלהם וזה מתגלגל לשורת הרווח שלהם.

אבל בנקים הם לא מתווכים רגילים. מתווכים שעוסקים בנכסים פיזיים (למשל דירות), אינם מייצרים את הסחורה שהם מתווכים בה. הם בסך הכל מפגישים בין קונים ומוכרים של נכס קיים. אבל לבנקים יש את היכולת לייצר את הנכס שהם סוחרים בו: בנקים הם לא רק מתווכים של כסף, הם גם יצרנים של כסף.

היכולת של בנקים לייצר כסף נובעת מכך שאנשים בדרך כלל לא מושכים כספים ממערכת הבנקאות. רוב העסקאות מבוצעות על ידי העברת כספים מחשבון אחד לאחר, כך שבנסיבות רגילות, בנק יכול להמשיך לתפקד גם אם יש לו סכומים קטנים יחסית בקופה. מתוך התובנה הזאת, ומתוך התובנה שתמיד יש אנשים שרוצים כסף, ושבדרך כלל גם כדאי לתת להם את הסכומים שהם רוצים (תמורת ריבית המתאימה), בנקים נותנים הלוואות בסכומים הרבה יותר גבוהים מהסכומים המופקדים אצלם והרבה יותר מההון שלהם.

למעשה, בנקים הם הגופים עם המנוף הפיננסי הגדול ביותר במשק, ובפער עצום. מצד אחד, זה מאפשר להם להיות מאוד רווחיים, כמו כל פירמה עם מנוף ענק. מצד שני, זה גם הופך אותם לפירמות שנמצאות כל הזמן במרחק של פסיעה אחת מפשיטת רגל. הפחד הכי גדול של מנהל בנק הוא ממצב של "ריצה אל הבנק" (bank run). אם מספר גדול מספיק של לקוחות יגיע לבנק בתוך זמן קצר וידרשו את הכסף שלהם, כל בנק, ולא חשוב עד כמה הוא מנוהל באופן סולידי, יפשוט את הרגל. כך שהמרחק בין בנק יציב לבין בנק שפשט את הרגל הוא לעתים מרחק של שמועה – ברגע שמספיק לקוחות מאמינים שהבנק שלהם בסיכון, הבנק יפשוט את הרגל. זה מה שקרה, למשל, לבנק סיליקון ואלי (SVB) שפשט את הרגל בתוך ימים ספורים. אחת מקרנות ההון סיכון הגדולות נתנה הוראה לחברות שהיא מממנת למשוך את הכספים שלהם מהבנק, ומרגע שהשמועה על זה פשטה כנפיים, גורלו של הבנק נחרץ. ברגע ש- SVB, לקוחות של בנקים אחרים החלו לחשוש, וכך קרה שגם בנק סיגנצ'ר פשט את הרגל, וקצת אחר כך, בצד השני של האוקיינוס האטלנטי, גם קרדיט סוויס.

מכיוון שהבנקים הם ספקי הכסף העיקריים בכלכלה, והם גם מקור המימון העיקרי של פירמות קטנות ובינוניות, ושל אנשים פרטיים, הנזק שיכול להיגרם מפשיטת רגל של בנקים הוא עצום. אפילו כשמדובר בבנקים קטנים יחסית, כמו SVB וסיגנצ'ר, הנזק שנגרם הצליח לטלטל את המערכת הפיננסית האמריקאית כולה. אם הממשל השוויצרי היה מאפשר לקרדיט סוויס לפשוט את הרגל, כנראה שכל הבנקים השוויצריים היו מוצאים את עצמם בסיכון גבוה לפשיטת רגל, וזה כבר יכול היה לייצר משבר עולמי בסגנון 2008.

מהסיבה הזאת, בכל העולם קיימים מפקחים שתפקידם לוודא שבנקים לא לוקחים סיכונים מיותרים. הסטנדרט העולמי נתון כיום על ידי הסכם באזל 3, שהופק בעקבות הלקחים מהמשבר של 2008, ושקובע את הנזילות המינימלית הנדרש מבנקים. בישראל, הפיקוח על הבנקים מבוצע על ידי יחידה בתוך בנק ישראל.

הבעיה עם הפיקוח היא שכדי למנוע סיכונים למערכת, הפיקוח על הבנקים הקטין לאורך השנים את מספר הבנקים שפועלים בארץ. כשהמדינה קמה, היו בארץ עשרות בנקים שונים. היום נשארו 5 גדולים, ועוד מספר קטן מאוד של בנקים נוספים. בנוסף, התנאים של הפיקוח מקשים על בנקים זרים לפתוח סניפים בארץ, והתוצאה היא מלכוד 22: מצד אחד, הפיקוח על הבנקים רוצה לעודד תחרות בין הבנקים. אבל ברגע שהוא מעודד תחרות, בנקים נאלצים לקחת סיכונים, מכיוון שכחלק מהתחרות הם צריכים לתת תנאים יותר טובים ללקוחות. אבל כשהבנקים לוקחים סיכונים, קיים חשש שבנק אחד (או יותר) ייקלעו לקשיים, ובמערכת שבה יש כל כך מעט בנקים, מספיק שבנק אחד יהיה בקשיים בשביל שכל המערכת תהיה בסיכון. אז הפיקוח חייב להקטין את הסיכון, כלומר לשכנע את הבנקים לא להיות כל-כך תחרותיים. אנחנו נמצאים כבר שנים באותו מעגל סגור, שבו יש לנו מערכת בנקאות מאוד רווחית ולא מאוד תחרותית. השאלה היא איך לשנות את זה בלי לפגוע במה שיש. אולי זה יקרה כשגוגל ואפל יפתחו בנקים.