המדריך למוולווט המתחיל והמתקדם
היום הראשון עבר בייסורים קשים. אבל מאחר שעברתי את זה כמה פעמים בחיי, אני אמורה לדעת איך זה ולא לצעוק ולצרוח. אז אני משתדלת, אבל התקפי החרדה והלחץ שליוו אותי מחמש בבוקר ועד עתה היו בהחלט בלתי נסבלים.
כמה חידושים-זוטא שהמצאתי, שעדיין לא ממש עובדים:
אם עוברים בעמוד הראשי של הבלוג, רואים בתחילת כל פוסט בצד ימין, מעין משבצת עם סימון הטוקבקים פה, וכתר על ראשה. זה הטוקבק הנבחר לאותו יום (בחירה ידנית, שלי, אבל אפשר גם להציע לי). זה עוד לא מושלם, כי צריך לראות אותו גם בתוך כל פוסט, לא רק בעמוד הראשי.
הדבר השני הוא הלבבות הקטנים שנמצאים בכל תגובה. הם אמורים לסמל את חיבתכם לתגובה מסוימת. בכל פעם שלוחצים על הלב, אמור להיתוסף מספר לידו - ככל שרבים יותר המספרים, סימן שהתגובה אהובה יותר.
כל שאר הדברים עדיין רשומים באפיון הבלוג שהכנתי, ונקווה שיתועדפו (אממ אממ) במהרה בימינו.
בצד ימין למעלה נמצא ה"צרו קשר", וזה ממש עובד.
מצד שני, ההרשמה לקבל עדכוני רסס או מייל תאוקטב רק בעוד שבוע, כשיושק אתר אייס החדש.
אז גם יסתדר העניין עם כתובת ה-iP המבצבצת כשלוחצים על הלינק.
על פוסטים חדשים אני מעדכנת בשוטף בעמוד שלי בפייסבוק הנקרא Dvorit Shargal. כמו כן פתחו ל-Velvet עמוד בפייס (הכניסה מימין למעלה), וגם הוא יתעדכן, בס"ד בכל פוסט חדש. כמו כן אפשר לעקוב אחרי ציוציי בטוויטר (לרוב עדכוני פוסטים, לעתים קיטורים על החיים), שגם לו יש אייקון למעלה מימין.
זהו פחות או יותר. כמובן שכל חקירות ה-QA שעשיתם ותעשו יועברו למי שצריך.
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
