השבוע ניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה פסק דינה של השופטת בלהה גילאור, בש"א 14100/07 ב.ס. השקעות בע"מ בכינוס נכסים קבוע נ' מנהל מיסוי מקרקעין חיפה. פסק הדין עסק בפירוש סעיף 11א(1) לפקודת המסים (גביה), סעיף דרקוני המעניק שעבוד ללא רישום לרשויות המס בגין חוב מס המוטל על המקרקעין.

באותו נושא נידונה תחולת הסעיף בהקשר של מס רכוש (מס שעבר מן העולם החל מ-1.1.2000). ואולם, לדיון העקרוני עשויות להיות השלכות גם ביחס למס רכישה, הנחשב אף הוא למס הנכנס לתחולת סעיף 11א(1) האמור, ומהווה את מרבית הגבייה של מיסי מקרקעין כיום.

בנסיבות פסק הדין בעניין ב.ס. השקעות, היה לחברה שנכנסה לכינוס נכסים חוב מס רכוש. רשויות המס טענו לעדיפות שלו על פני יתר הנושים, לרבות נושים מובטחים, וזאת מכוח סעיף 11א(1) לפקודת המסים (גביה). כונס הנכסים הגיש לבית המשפט בקשה לצמצם את תחולת השעבוד הגובר של רשויות המס לקרן החוב בלבד, ולא להחילו גם על הפרשי ההצמדה, הריבית והקנסות.

בית המשפט סקר את השיקולים השונים לצמצום תחולת הסעיף, אך ורק לקרן המס, ובין היתר ניתח את אי הצדק שבסעיף ואת השפעתו השלילית על שוק האשראי, בהיותו שעבוד חבוי המגביר את הסיכון של נותני האשראי.

על אף הרצון לצמצם את התחולה, בית המשפט קבע כי לאור לשון החקיקה הוא אנוס מלתת עדיפות לרשויות המס, וזאת לאור סעיף 33(ג) לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961 [להלן - "חוק מס רכוש"], הקובע כי דין הפרשי הצמדה, ריבית וקנסות לעניין גבייה - כדין המס.

עם כל הכבוד, לטעמנו בית המשפט היה יכול, וצריך, להגיע לתוצאה שונה, המקדמת אינטרס של צדק חלוקתי נכון יותר. אכן, סעיף 33(ג) לחוק מס רכוש קובע כי דין הפרשי ההצמדה, הריבית והקנסות כדין מס הרכוש עצמו, אך יש לפרש הוראה זו כחלה ביחס לחוק מס רכוש, לרבות לעניין גבייתו מן הנישום עצמו (באופן טכני), ולא כקובעת עדיפות מהותית לעניין פקודת המסים (גביה), שיש בה כדי לשנות את הדין המהותי כלפי נושים אחרים, לרבות נושים מובטחים.

בעבר קבע נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרון ברק, בפסק דין החברה החבשית למסחר (ע"א 486/86), כי לעתים אותו מונח, באותו סעיף, יפורש באופן שונה בחלקים שונים של הסעיף, בהתאם לתכלית הראויה. הוא הדין גם בענייננו, ובדרך פרשנות זו היה מקום לצמצם את הוראות סעיף 33(ג) לחוק מס רכוש, וכך לקדם את התכלית הראויה.

פרשנות זו שלנו, מעבר להיותה צודקת יותר וכזו המייעלת את שוק האשראי, מתבססת על כך שגם בפקודת המסים (גביה) קיימת הבחנה בין מונחים. בעוד המונח "מס" בסעיף 1 רחב מאוד וכולל מסים מסוגים שונים (לרבות מס שבח), הרי בסעיף 11א(1), התחולה היא על "מס המגיע על מקרקעי הסרבן" - מונח מצומצם יותר.

במצב זה ניתן לטעון כי גם הוראת סעיף 33(ג) לחוק מס רכוש, הקובעת כי דין הפרשי הצמדה, ריבית וקנסות כדין המס, אינה חלה בהכרח לעניין סעיף 11א(1) לפקודת המסים (גביה), אלא עשויה לחול ביחס לסעיפים אחרים.

הראיה לנכונות גישה פרשנית זו היא העובדה, שגם ביחס למס השבח יש התייחסות שונה. בעוד מס השבח נכנס לתחולתה העקרונית של פקודת המסים (גביה), הוא אינו נחשב למס שנכנס לגדרו של סעיף 11א(1) לפקודת המסים (גביה), הקובע עדיפות מהותית, אלא לתחולת סעיף 11א(2) לה, הקובע עדיפות מסויגת, המותנית ברישום, והיא רק ביחס לשעבודים קודמים.

אם כך הם פני הדברים ביחס למס השבח, אין סיבה מהותית שלא לצמצם, גם לענייננו, את העדיפות הדרקונית שניתנה על ידי מחוקק המסים לפקודה, שחלק ממנה עוד מתקופת המנדט, ואשר ברור כי איננה מוצדקת.

הכותבים - ממשרד אלתר עורכי דין.