טוב מכדי להיות אמיתי: למה המצליחנים מרגישים לפעמים שהם עובדים על כולם?

תארו לעצמכם שאתם יושבים בישיבת צוות חשובה, עומדים על במה מול קהל או מקבלים קידום יוקרתי שחלמתם עליו שנים. כולם סביבכם מוחאים כפיים, מחמיאים לכם על הכישרון והעבודה הטובה שעשיתם, אבל בתוך הראש שלכם מנקר קול אחר לגמרי. הוא לוחש לכם שזה היה במקרה, שהפעם פשוט "היה לכם מזל", ושממש בקרוב מישהו בחדר יבין שאתם לא באמת יודעים מה אתם עושים.

אם אתם מכירים את התחושה, תדעו שאתם לא לבד בסירה הזו. למעשה, אתם נמצאים בחברה מצוינת: מחקרים מצאו כי כ-70% מהאנשים יחוו לפחות פעם אחת בחייהם את אותה תחושת חוסר ביטחון עמוקה ביכולתם ואת החשש שה"תרמית" עומדת להיחשף.

פאולין קלאנס הייתה פסיכולוגית קלינית באוניברסיטת ג'ורג'יה כשסטודנטיות מצליחות רבות הגיעו אליה עם אותן תלונות: "אני לא שייכת לכאן. שובצתי בטעות. בקרוב בטח יסלקו אותי". הסטודנטיות האלו היו בעלות ציונים מצוינים, מלגות יוקרתיות והישגים מרשימים. אבל הן היו בטוחות שהן לא מספיק טובות.

בשנת 1978 פרסמו קלאנס והקולגה שלה סוזן איימס מחקר שתיאר את התופעה שבה אנשים מצליחים מרגישים כמו רמאים, בטוחים שהם לא באמת ראויים להצלחה שלהם ומודאגים שבקרוב "יתפסו" אותם, הן גם היו מי שנתנו לתופעה הזאת שם - תסמונת המתחזה.

• למה הכימיה עם הבוס משפיעה על המשכורת יותר מהביצועים שלכם?
• מהו הגורם שמנבא הצלחה בקריירה שאף אחד לא מודד?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

הפרדוקס המפתיע ביותר בתופעה הזו הוא שהיא לא פוקדת את מי שנכשל אלא דווקא את אלו שמצטיינים. למה ככל שאנחנו מצליחים יותר ומבריקים יותר, אנחנו מאמינים לעצמנו פחות? ואיך קרה שהישגים מוכחים הפכו עבור רבים מאיתנו למקור של חרדה במקום לגאווה?

מי בסיכון לפתח את תסמונת המתחזה?

מחקר שפורסם ב-2020 בדק 3,000 עובדים בתעשיות שונות והעריך את סיכוייהם לחוות את התסמונת. על פי הממצאים, קבוצות בסיכון גבוה הן:

o       אקדמאים: 82% מחברי הסגל הצעירים באוניברסיטאות דיווחו על תחושות כאלה.

• הפרדוקס ההורי: למה הורים עשירים משקיעים יותר אך נהנים פחות
• המיומנות שמנבאת הצלחה יותר מ-IQ -למה השכל הוא רק כרטיס הכניסה?
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• דחיינות היא איתות מהמוח; מה הוא מנסה להגיד לנו?

o       רופאים: 77% מהרופאים המתמחים חוו את התופעה.

o       עובדי טכנולוגיה: 75%, במיוחד בקרב מתכנתים ומפתחים

o       מנהלים חדשים: 70% יחוו את התחושות בחודשים הראשונים בתפקיד.

o       אנשי סגל אקדמי: 85% - הפוטנציאל לתחושת הזיוף כאן כפול: לא רק "לא שייך למקצוע" אלא גם "לא שייך למעמד".

אפקט דאנינג-קרוגר: הבינוניים שמרגישים מצליחנים

במקביל, נמצא שיש גם קבוצה שבה תסמונת המתחזה נדירה למדי: אנשים עם ביצועים ירודים בפועל. זה מה שנקרא אפקט דאנינג-קרוגר - ההפך מתסמונת המתחזה. הפסיכולוגים דיוויד דאנינג וג'סטין קרוגר מאוניברסיטת קורנל ביצעו בשנת 1999 סדרת ניסויים פשוטים: הם ביקשו מאנשים לפתור בעיות בהיגיון, בדקדוק ובהומור, ואז לאמוד עד כמה טובים היו ביצועיהם.

התוצאות היו הפוכות מהמצופה: נסייני הרבע התחתון - משתתפים שהפגינו ביצועים ירודים: סברו שהם באזור האחוזון 60 - הרבה מעל הממוצע. הם הגזימו בהערכת היכולות שלהם ב-50-45 אחוזים. לעומת זאת, משתתפים שמוקמו הרבע העליון, כלומר ביצועיהם היו מצוינים, העריכו את עצמם באחוזון 75 - בעוד שלמעשה הם היו באחוזון 88. הם זלזלו ביכולות שלהם.

"חוסר המיומנות הכפול שלהם גורם להם לטעות וגם לא לדעת שהם טועים", כתבו דאנינג וקרוגר. במילים אחרות: כדי לדעת שאתה לא טוב, אתה צריך להיות טוב מספיק כדי להבחין בפערים שלך. זה מסביר למה אנשים מצליחים סובלים מתסמונת מתחזה - הם יודעים מספיק כדי לראות כמה הם עוד לא יודעים.

היתרון: ספק עצמי משפר למידה

חוקרים מתחום הפסיכולוגיה החברתית פרסמו מחקר שבדק קשר מפתיע: רמות בינוניות של ספק עצמי קשורות ללמידה מהירה יותר ולביצועים גבוהים יותר לטווח ארוך.

החוקרים תיארו תופעת U הפוך:

o       ספק עצמי נמוך מדי: אנשים לא משקיעים מספיק מאמץ כי הם בטוחים שהם יודעים הכול. הם לא מחפשים משוב, לא משתפרים.

o       ספק עצמי בינוני: אנשים מודעים לכך שיש להם מה ללמוד. הם מבקשים משוב, מקדישים זמן ללמידה ומשתפרים כל הזמן.

o       ספק עצמי גבוה מדי: אנשים משותקים, מתייאשים ומפסיקים לנסות.

מתי ספק עצמי בריא הופך לבעיה? כשהוא משתק פעולה במקום להניע למידה.

מחקר ה-fMRI: מה קורה במוח?

חוקרים מאוניברסיטת שפילד השתמשו ב-fMRI כדי לראות מה קורה במוח של אנשים עם תסמונת מתחזה כשהם מקבלים משוב חיובי.

הם גילו שכשאמרו למשתתפים "עשית עבודה מצוינת", אזורים שונים במוח הופעלו:

- אצל אנשים עם ביטחון בריא הופעלו אזורי התגמול במוח - כלומר, הם נהנו מהשבח.

- אצל אנשים עם תסמונת מתחזה, במקום אזורי תגמול נדלקו אזורים הקשורים לחרדה ועיבוד איומים. המוח שלהם תופס שבח כאיום -    "סיבה נוספת שאנשים יפתחו ציפיות לגביי, ואני לא אוכל לעמוד בציפיות".

זה מסביר למה אנשים עם תסמונת מתחזה לא "נרפאים" בזכות הצלחות - ההצלחות רק מחמירות את החרדה שלהם.

5 סוגים של "מתחזים"

הפסיכולוגית ולרי יאנג, שחקרה את התופעה במשך 20 שנה, זיהתה חמישה תתי-סוגים:

1. הפרפקציוניסטים: שום דבר לא מספיק טוב מבחינתם. "קיבלתי 95 במבחן - אבל איבדתי 5 נקודות." מתמקדים בטעויות, לא בהצלחות.

2. "גיבורי העל": חייבים להצליח בהכול - עבודה, משפחה, תחביבים. כל כישלון בתחום אחד הוא הוכחה ל"רמאות".

3. הגאונים הטבעיים: אם משהו לא בא בקלות, זה אומר שאני לא טוב בזה. אנשים מסוג זה נמנעים מאתגרים, כי "קושי משמעו אי-כשירות".

4. הסוליסטים: "אם אני צריך עזרה, זה אומר שאני לא מספיק טוב." הם דוחים תמיכה ואז נכשלים, מה שמחזק את הרגשת הרמאות.

5. המומחים: "אני רמאי כי אני לא יודע הכול בתחום שלי." סרבנות להודות בפערים, פחד מחשיפה.

הסכנות: לחץ, חרדות ושחיקה

מחקר משנת 2021 שבדק 412 עובדים בתעשיית ההייטק. מצא שתסמונת המתחזה קשורה לאוטונומיה נמוכה בעבודה וצורך לתפקד בלחץ גבוה.

אוטונומיה נמוכה: עובדים עם מעט שליטה על עבודתם הרגישו שהם מתחזים פי 2.3 יותר. הסיבה היא שכשאין לך שליטה, קשה לייחס הצלחה לעצמך.

תפקוד בסביבת לחץ: דרישות סותרות, עומס מידע, ציפיות לא ברורות - כל אלו החמירו את התחושה של "אני לא יודע מה אני עושה".

באופן מעניין, תסמונת מתחזה הייתה קשורה לביצועים גבוהים יותר בטווח קצר (6-3 חודשים), אבל לשחיקה ולעזיבה בטווח הארוך של שנה ומעלה. החוקרים הסבירו כי אנשים עם תסמונת מתחזה עובדים קשה מדי כדי "להוכיח את עצמם", מה שמוביל להצלחה - אבל בטווח הארוך העבודה המוגזמת והחרדה הכרונית מובילים לשחיקה.

מגדר, גזע ותסמונת מתחזה

מחקרים מראים שנשים חוות תסמונת מתחזה יותר מגברים - אבל הסיבה לכך אינה בגלל פגם פסיכולוגי אישי. המחקר של קלאנס, הראשונה שזיהתה את התופעה, התמקד בנשים לבנות ממעמד בינוני-גבוה. מחקרים מאוחרים יותר מצאו שהתופעה שכיחה אפילו יותר אצל בפלחי אוכלוסייה ספציפיים: נשים "צבעוניות" בסביבות עבודה "לבנות" (88%), גברים ממוצא אפרו-אמריקאי בתפקידי ניהול (85%), ועובדים להט"בים בסביבות שמרניות (82%).

החוקרים הבינו שזו לא "תסמונת" פסיכולוגית, כי אם תגובה רציונלית לסביבה לא מזמנת. כשאתה הראשון או היחיד מהרקע שלך בסביבה מסוימת, תחושת חוסר השייכות היא תגובה הגיונית להדרה מערכתית.

"כשאנחנו קוראים לזה 'תסמונת', אנחנו שמים את האשם על היחיד במקום על המערכת," כתבו חוקרות מהרווארד במאמר שפורסם בשנים האחרונות. "הבעיה היא לא שנשים חוות תסמונת מתחזה - הבעיה שסביבות עבודה לא מזמנות גורמות להן להרגיש ככה".

איך לנהל ספק עצמי בריא?

הבשורה הטובה היא שתסמונת המתחזה היא לא גזר דין קבוע. אם חוסר הביטחון והספק העצמי מפריעים לתפקוד, להפסיק להרגיש כמו זיוף, צריך לעבור מניהול של חרדה לניהול של עובדות. חוקרים ממליצים על חמישה צעדים שיעזרו לכם לצאת מהמעגל:

1.     שינוי טרמינולוגיה - מ"מזל" ל"יכולת": בפעם הבאה שמישהו מחמיא לכם, אל תגידו "זה לא ביג דיל" או "היה לי מזל". פשוט אמרו "תודה". התחילו להשתמש בשפה אקטיבית: "עבדתי קשה על המצגת הזו" במקום "המצגת יצאה בסדר". המילים שבהן אנחנו משתמשים מעצבות את האופן שבו המוח שלנו מקודד הצלחה.

2.     בניית "תיק ראיות" - הואיל והמתחזה ניזון מרגשות ולא מעובדות, עלינו להילחם בו עם נתונים. נהלו תיקייה (במייל או פיזית) שבה תתעדו כל מכתב תודה, הערכת עובד מצוינת או הישג מספרי שהשגתם. ברגע שהקול הפנימי ילחש "אתה לא יודע כלום", פתחו את התיקייה וקראו את העובדות. הוכחות הן האויב הכי גדול של התסמונת.

3.     חשיפת ה"סוד" - תסמונת המתחזה פורחת בחשיכה ובבושה. ברגע שתשתפו קולגה קרוב או מנטור בתחושה ש"לפעמים אני מרגיש שאני לא מספיק טוב", תגלו שרבים מרגישים בדיוק כמוכם. השיתוף מנרמל את החוויה ומוציא ממנה את העוקץ המפחיד.

4.     אימוץ ה"כישלון הלגיטימי" - מצטיינים חושבים שכל טעות היא הוכחה לכך שהם מתחזים. שנו את התפיסה: טעות היא לא חשיפה של הבלוף, אלא חלק הכרחי מהתהליך. תנו לעצמכם "רישיון לטעות". זה לא הופך אתכם למתחזים, זה פשוט הופך אתכם לאנושיים.

5.     פעולה למרות הספק - אל תחכו שהתחושה תעבור כדי להגיש מועמדות למשרה הבאה או לקחת פרויקט גדול. הביטחון העצמי לא מקדים את הפעולה, הוא נבנה תוך כדי הפעולה. תפעלו עם החרדה ביד אחת, ותגלו שהיא נחלשת ככל שהניסיון בשטח מצטבר.

המסקנה המפתיעה היא שתסמונת מתחזה אינה מחלה שצריך לרפא. ברמות בינוניות, היא סימן לאינטליגנציה ולמודעות עצמית. אנשים שמרגישים רמאים לפעמים הם בדיוק אלו שלא רמאים - כי הם מודעים למה שהם לא יודעים. הבעיה היא לא הספק העצמי - הבעיה היא כשהוא משתק במקום להניע, וכשהסביבה מחזקת אותו במקום לתמוך.