שיעור הבטחונות לתשלום המסים

במהלך השנים האחרונות חלה ירידה ניכרת בשיעורי המס; ובפרט - בשיעורי מס השבח. עם זאת, לא חל שינוי מקביל בחקיקה בדבר שיעורי הבטחונות הנדרשים מן המוכרים לצורך קבלת אישורים מרשויות המס. מכל אלה, לעיל - עלולים להיווצר מצבים אבסורדיים. חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963 [להלן - "חוק מיסוי מקרקעין"] קובע הוראות אחדות בדבר תוקפן של עסקאות; ובפרט - לעניין מתן אישורים לצורך רישום בלשכת המקרקעין. כך, לדוגמה, קובע סעיף 16(א) לחוק מיסוי מקרקעין, כי כל עוד לא נעשתה שומה זמנית, או שומה סופית, וכל עוד סכום המס אשר שולם על פי השומה העצמית, הוא פחות מ-20% מן התמורה - הרי יהיה אפשר לרשום את הזכויות בלשכת המקרקעין רק לאחר השלמת תשלום (או ערבות בנקאית) עד ל-20% מן התמורה. הוראות דומות קיימות גם בסעיף 50 לחוק מיסוי מקרקעין. הסעיף פוטר ממס שבח מכירות הכפופות למיסוי במס הכנסה, והוא רלוונטי בייחוד ביחס לקבלנים בתחום הבניין ולסוחרים במקרקעין. הסעיף קובע, כי פקיד השומה רשאי להתנות את מתן האישור המבוקש לפטור ממס שבח בתנאים שונים ובערבויות לפי שיקול דעתו, ובלבד שלא יידרשו תשלום או ערובה העולים על 40% מן התמורה. חשוב להדגיש: שיעורים אלה, שנמנו לעיל (20% ו-40%), הם שיעורים מן התמורה ולא מן הרווח, כלומר: אפקטיבית כחלק מן הרווח - מדובר בשיעורי מס גבוהים בהרבה, וכפי שיוצג להלן, שאינם מתיישבים עם הפחתת שיעורי המס שבוצעה בשנים האחרונות. שיעורי הערובה האמורים (20% ו-40%) - קבע אותם המחוקק אי שם בשנות ה-60, כאשר שיעורי המס היו גבוהים בהרבה משיעור המס כיום: מס השבח היה אז בשיעור 50% מן הרווח הריאלי (לעומת 20% כיום - ביחס לנכסים שנרכשו החל מ-7.11.2001). בהקשרם של תאגידים היה שיעור המס הכולל בעבר - כ-60% (ולעיתים אף יותר); ובהליך הדרגתי, שהחל מסוף שנות ה-80 ונמשך גם בימים אלה, פוחתים שיעורי המס המוטלים על תאגידים עד ל-25%. על אף ההפחתה, הניכרת מאוד, בשיעורי המס - לא טרח המחוקק מעולם לעדכן את הסכומים והשיעורים הנדרשים כבטחונות-ביניים. וכך נוצר, אצל יחידים, ובמיוחד אצל אשר רכשו את המקרקעין לאחר 2001, מצב אבסורדי, אשר בו, בהיעדר שומה, עליהם להפקיד בטחונות, אשר בוודאות יעלו על כל סכום המס המוטל עליהם. גם מצבם - של קבלנים, ושל אחרים שסעיף 50 לחוק מיסוי מקרקעין חל עליהם - איננו הגיוני; ולכאורה, רשאי פקיד השומה לדרוש בטחונות שסכומם מן התמורה עולה בהרבה על כל סכום המס המוטל במסגרת חברה (אף בהיעדר עלויות כלשהן !). עם זאת, מצוין בזה, כי פקידי שומה רבים מפעילים, על הרוב, את סמכותם וקובעים שיעורי בטחונות נמוכים בהרבה. נתוני התוצאות שהוצגו לעיל אינם סבירים ואינם הגיוניים; ולכן, מן הראוי לתקנם בחקיקה. ואולם, אף בטרם חקיקה, אפשר, לדעתנו, באמצעות הפעלת שיקול דעת מינהלי, להסתפק בשיעורי בטחונות נמוכים מן הנהוגים כיום, מתוך שאנו מביאים בחשבון, כי הבטחונות הם טפלים לדין המהותי, וכי מטרתם להבטיח ולוודא את תשלום המס ולא להוות נטל בפני עצמו. לדעתנו, לאור הפחתת שיעורי המס, אפשר להסתפק בערובה בשיעורים אלה: ● כ-8% בלבד מן התמורה - כאשר מדובר במכירה בידי יחידים, אשר רכשו מקרקעין אחרי 2001. ● כ-8% עד 10% - כאשר מדובר בחברות, אשר סעיף 50 לחוק מיסוי מקרקעין חל עליהן. אנו מקווים, כי - בעקבות הבאת הנושא אל סדר היום הציבורי - תקום, בהקדם האפשרי, יוזמה לתיקון החקיקה בנושא, וכי עד להשלמת החקיקה יוסדר הנושא במסגרת הוראת ביצוע של רשות המסים בישראל. הכותבים - ממשרד ד"ר אברהם אלתר, עורכי דין.

המידע באדיבות "כל-מס" מבית חשבים ה.פ.ס. מידע עסקי בע"מ