השבוע נזכרתי ברוברט קיוסאקי. מישהו זוכר? מחבר הספר "אבא עשיר- אבא עני". הוא ביקר כאן בחורף האחרון לקולו של פסטיבל משומן היטב של יחסי ציבור ושיווק. לא נזכרתי בו אחרי המערכון המצחיק של ארץ נהדרת ("אבא עשיר חברה דוגמנית – אבא עני חברה שיננית"). נזכרתי בו לפני כן, אחרי הפרסומים האחרונים בתקשורת שיצאו מכיוונו של הממונה על אגף שוק ההון והחיסכון הפנסיוני, ידין ענתבי. שוב פורטו בתקשורת השלבים הבאים ב"מהפיכה" של משרד האוצר, ככל שזה נוגע לפנסיה שלנו.

מאז ימי המהפיכה הצרפתית, לא נולדה כנראה אומה שבה עצם הרעיון של מהפיכה הפך למשהו שגרתי ונדוש כל כך. בישראל כבר אין סתם "מהפיכה" - אפשר להגיד שיש "מהפיכה מתגלגלת". לפעמים עולה התחושה שמדובר בכסות לתזזיתיות וחוסר היכולת של רשויות המדינה להתנהל בצורה מסודרת, אחידה ועקבית. לצערי, בשנים האחרונות זו הפנסיה שלנו שנמצאת על המזבח. היא מוקרבת לאלוהי הרפורמות חדשות לבקרים. חלק מהרפורמות האלה חשובות ויצירתיות. אך הריבוי שלהן, גורם לי לשאול את עצמי – מה באמת יקרה לפנסיה שלי עד לפנסיה שלי? מה יקרה לפנסיה של כולנו? האם האוצר יודע לאן הוא הולך בין כל שלל הרפורמות הללו? האם הוא מתכוון להצהיר על כך – ואחר כך לעמוד בהצהרתו? מה יהיה עם הממונים הבאים?

רוברט קיוסאקי מדבר בחלק מספריו על כך שאסור לסמוך על אחרים בניהול הכסף שלנו. הוא מפרט בצורה מאוד מעניינת ומשכנעת את הנראטיב הפסיכולוגי של כלל האוכלוסיה, זו שה"אבא" שלה הוא בדרך כלל אבא עני. מרבית הציבור, טוען קיוסאקי, מחונך ללכת בתלם ולהפריש לקופות הגמל וקרנות הפנסיה. אבל יום אחד, מזהיר קיוסאקי, מרבית הציבור עלול להתעורר ולגלות שלא נשאר שם הרבה – משלל סיבות.

גם אני חושש יותר ויותר שלא ישאר הרבה מהפנסיה שלי עוד כמה עשורים. ישנם שני סיכונים נוספים מעבר לשוק המניות ואגרות חוב לא סחירות, שעלולים לעשות שמות בקרן הפנסיה / קופת הגמל שלי. סיכון אחד הוא טיב הניהול של קרן הפנסיה. בהינתן דמי הניהול הנוכחיים, אני חושש לטיב האיכות של מנהלי קרנות הפנסיה. בחודש ינואר האחרון ראינו איך באפיקים סולידיים, כמו קופות גמל, הצליחו למחוק מנהלי השקעות (חלקם מנוסים ומוערכים בשוק ההון) חלק גדול. ירידות של 8% בחודש אחד, זה לא דבר סולידי. מי שחושב שזו מעידה חד פעמית, שיחכה עוד כמה שנים.

מה הקשר לאוצר? הוא זה ששיגר את קרנות הפנסיה לרעות בעולם ההשקעות האמיתי - זה שלא מצריך אג"ח יעודיות מובטחות ממדינת ישראל. איך לבחור את ההשקעות, ובכמה לתגמל את מנגנוני הניהול – כאן קרנות הפנסיה צריכות לשבור את הראש בעצמן. לכאורה דבר טוב, אבל אין ספק שמדובר בשינוי כלל המשחק עבור כספים עצומים. אולי היה צריך להכין את מנגנוני הניהול של קרנות הפנסיה בדרך יותר קשיחה לבחירת אנשי ניהול של הקרנות.

מה יקרה כשיתחילו פדיונות הענק בקופות הגמל – פדיונות שאליהם חותר משרד האוצר. הפדיונות צפויים אחרי שעוד אחת מהרפורמות האחרונות תכנס לתוקף. זו שמפחיתה את הטבות המס על חסכון הוני – ומעודדת מעבר לקרנות הפנסיה. אפשר יהיה להעביר את כספי קופת הגמל לתוך קרן הפנסיה – אבל בלי דרך חזרה. יותר מרמז עבה שלדעת האוצר עדיף לנו לחסוך בקרן פנסיה, לפני שאנו מבקשים לצבור סכום גדול שישתחרר לקראת הפנסיה. האוצר "סימן" את קופות הגמל, כבר ברפורמת בכר. עד אז הן היו אפיק חסכון ל-15 שנים עם הטבות מיסוי, ואז הפכו לאפיק חסכון לאחרי גיל 60. כעת הן הופכות לפחות אטרקטיביות מבחינת מיסוי למרבית האוכלוסיה. קודם יהיה עלינו לחסוך בהיקף מסוים במסלול הקצבתי (קרן פנסיה) ואח"כ נהיה זכאים להטבות המס בקופת הגמל.

הרפורמות האלה יפות ואפשר להתווכח אם הן מוצדקות או לא. אבל עד לפנסיה שלי אישית יש עוד כמה עשורים. כל אחד ושעונו הביולוגי - כמובן. אבל באופן אישי (אך קצת מייצג) - איך אני אמור לתכנן את הפנסיה שלי – לפי השיקולים החדשים, אם אני לא יודע כמה רפורמות יהיו עד לפרישתי? כמה גחמות ודרכי תפיסה עוד יגיעו בעתיד?

לצערי נראה שמשרד האוצר מתנהג בשנים האחרונות כמו משרד החינוך. כל שנה – תוכנית לימוד חדשה. על ההישגים של תלמידי ישראל באופן עולמי לא צריך להכביר במילים. מדובר בשחיקה של עשורים, עקב ההתנהלות הקלוקלת של כל המנגנון. שם נשפכים תקציבי עתק - ללא תוצאות חיוביות. האם משרד האוצר הולך בדרכו של משרד החינוך? המחשבה על ההשלכות של השילוב של תדירות הרפורמות לגבי הפנסיה שלי יחד עם הסיכון הטמון בדרך ניהול הנכסים של האפיקים הללו - מצמררת אותי.

מאת: חזי שטרנליכט