פיצוי חד פעמי בהתאם לפסק בורר סווג כהוצאה פירותית
עמ"ה 1229/03 איגוד מקבלי גימלאות מגרמניה בע"מ נ. פקיד שומה תל אביב - יפו 4
המערערת (להלן גם - האיגוד) הינה חברה אשר החלה לפעול במרץ 1983, בטיפול באזרחים ישראליים שביקשו לרכוש זכויות פנסיה מגרמניה, וזאת לפי האמנה שנחתמה בין ישראל לגרמניה לענין זה (להלן - האמנה).
על פי האמנה, ניתנה לאזרחים ישראליים אשר נמצאו זכאים לפי האמנה, האפשרות לרכוש זכויות פנסיה באופן רטרואקטיבי מאת הביטוח הלאומי הגרמני. על המבקש להצטרף להסדר הפנסיה הגרמנית היה להירשם עד ליום 13.6.1983. המערערת רשמה עד למועד זה כ-1,500 איש.
ביום 21.11.1984, לאחר המועד האחרון להרשמה כאמור, נחתם הסכם בין המערערת לבין מר יואל ראוכברגר (להלן - יואל), אשר עסק אף הוא בהשגת נרשמים להסדר
הפנסיה הגרמנית ואף בידיו היתה רשימת נרשמים, בת 2,700 איש.
לפי ההסכם פנה יואל אל המערערת על מנת "לקיים פעולה משותפת" לגבי הליכי הרישום כאמור (להלן - ההסכם הראשון).
ההסכם הראשון קובע כי הסכם זה מהווה הסכם שותפות, לפיו יוקם איגוד משותף בשם "הלשכה לטיפול הפנסיה הגרמנית" (להלן - הגוף המשותף או המיזם המשותף). עוד הוסכם כי יואל יעביר את הטפסים והאינפורמציה אודות נרשמיו לגוף המשותף ואותו חומר יטופל על ידי האיגוד. שכר הטרחה עבור הטיפול בנרשמים יחולק, כך לפי ההסכם הראשון, שווה בשווה בין הצדדים.
ביום 3.2.1985 נחתם בין הצדדים הסכם נוסף, אשר נועד להשלים את ההסכם הראשון (להלן - ההסכם השני). הסכם זה בא להקנות זכות ליואל ליהנות אף מפירות השלב השני. בשלב זה, לאחר הודעת הרשויות הגרמניות כי עקרונית זכאי הנרשם לקבל פנסיה על פי האמנה, היה על הנרשם להסדיר את השקעתו שתזכה אותו בזכויות פנסיה, תוך שישה חודשים מההודעה על זכאותו.
ההסכם השני העניק ליואל זכאות לקבל עמלות נוספות, מעבר להסכם הראשון, עמלות הנובעות ממימון וביטוח שעתיד היה הגוף המשותף לארגן עבור הנרשם הזכאי, כאשר המערערת היא בעלת הקשרים המתאימים לצורך כך עם גורמים גרמניים.
מטעמיה שלה, סירבה המערערת לשלם ליואל את חלקו בעמלות על פי ההסכם הראשון והשני. משכך פנה יואל בתביעה כנגדה אשר נידונה בפני בורר. ביום 11.6.1996 ניתן פסק בוררות הקובע כי על המערערת לשלם כ- 4,500,000 ₪ (כולל מע"מ) ליואל.
המערערת שילמה את סכום הפיצוי על פי פסק הבוררות ובדו"חותיה לשנות המס הנדונות, תבעה ניכוי הפרשה בשל תביעת יואל בסך של 2,725,550 ₪ בדו"ח של שנת 1995 ובסך של כ-270,000 ₪ בדו"ח שנת 1996.
טענות הצדדים התמקדו בשאלה יחידה והיא האם להכיר בפיצוי שניתן ליואל על ידי המערערת כהוצאה פירותית אם לאו.
בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו פסק
דין פיצוי כדין המקור בגינו שולם. כך נקבע בע"א 171/67פשמ"ג נ. הוצאת ספרים ש. ל. גורדון בע"מ. אין מחלוקת כי התשלומים בעניננו הוצאו בקשר עם עסקה של המערערת.
מבחינת ההסכמים עולה תמונה ברורה כי עסקינן בהסכם ל"פעולה משותפת" כפי שהגדירוהו הצדדים, כאשר חלוקת התפקידים ברורה. משני ההסכמים עולה כי יואל לא מכר את תיק לקוחותיו אלא, לאור מטעמים אישיים ובשל אי יכולתו לטפל לבד בלקוחותיו, בחר לחלוק בשכר טרחתו עם המערערת לשם השגת הכנסתו.
מפסק הבוררות עולה אותה מסקנה. פסק הבוררות מבצע חלוקה מחדש של הכנסות הגוף המשותף.
מכל אלו עולה כי המדובר בהכנסה שוטפת, שאילו עמדה המערערת במחויבותה מלכתחילה, היה תשלומה מותר כהוצאה שבפירות.
הואיל והמערערת היתה סבורה, ככל הנראה, כי יואל אינו זכאי לחלקו בהכנסות מכוח ההסכמים, משעה שהחליטה ליטול הכנסות אלו לכיסה, רשמה היא בהתאם את אותן הכנסות כהכנסותיה שלה. משנקבע כי עליה לחלוק הכנסותיה ככל שאלו נבעו מלקוחות שהזרים יואל למיזם המשותף, בדין מבקשת היא להכיר בהן כהוצאה.
הוכח כי יואל העביר את הטיפול בלקוחותיו לגוף משותף אשר הוקם לצורך כך. התשלומים שהיה אמור לקבל נבעו מהעסקה המשותפת ולא ממכירת רשימת הלקוחות למערערת.
העובדה כי בעניננו מדובר בשכר טרחה חד פעמי, אינה משנה מסקנה זו. גם כאשר מדובר בעסקה שתוחלתה קצרה, אין באופי החד פעמי הזה בלבד כדי להעיד על היותה הונית. השאלה שתבחן היא האם התשלום משולם בגין מכירת המקור או נובע הוא מן המקור גם כאשר המקור מניב הכנסה חד פעמית.
הערעור התקבל. המשיב חויב בהוצאות בסך 1,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ.
ניתן ביום: 27.7.2005 בפני: כבוד השופט א. מגן.
