זכות במקרקעין קיימת באחד המצבים הבאים: בעלות; חכירה של יותר מ-25 שנה (בין אם בדין ובין אם ביושר); הרשאה להשתמש במקרקעין שניתן לראות בה מבחינת תוכנה כאילו היא מתן בעלות או חכירה לתקופת ההרשאה; כשמדובר ברמ"י - אפילו אם ניתנה ההרשאה לתקופה הקצרה מ- 25 שנה.

במקרה שהוכרע באחרונה בבית המשפט לענייני משפחה תל אביב, נדרשה הכרעה בשאלה מורכבת יותר, בקשר לזכויות בנכס. בית המשפט קיבל תביעה שהגישו ארבעה אחים נגד האחות של אביהם. האחים טענו בתביעה כי הבית שבו הם גרים, שנמצא באור יהודה, היה שייך לאביהם המנוח - אף שהוא רשום על שמה של הנתבעת. מנגד, הנתבעת טענה כי הזכויות בנכס שייכות לה, שכן היא שילמה עבור רכישת הקרקע. השופטת איריס אילוטוביץ' סגל קבעה כי הזכויות שייכות לאחים על בסיס הראיות שהוצגו בפניה, בהן תצהיר שעליו חתמה הדודה, שבו העבירה את הזכויות על הנכס לאב. האב המנוח נפטר כבר ב-2016, והותיר אחריו צוואה שבה ציווה להוריש את רכושו לארבעת ילדיו.

ב-1974 נהג המנוח ברכבו ועבר תאונת דרכים קשה, שבה נהרג אביו. ב-1978 התקיים מכרז של מינהל מקרקעי ישראל (כיום רשות מקרקעי ישראל) לרכישת הקרקע שעליה בנוי הבית, ואחותו של האב, הנתבעת, זכתה בו ושילמה את התמורה. ב-1996 חתמה הנתבעת בפני נוטריון על תצהיר שלפיו היא מעבירה לאחיה (אביהם של התובעים) את כל זכויותיה וחובותיה בבית.

המנוח ומשפחתו עברו לגור בבית ב-2002. לפני כן לא גר אף אחד בנכס בעקבות הליכי בנייה שהתמשכו לאורך שנים. ב-2014 וב-2018 שילם אחד מהתובעים את החובות עבור דמי החכירה של הנתבעת לרשות מקרקעי ישראל (רמ"י).

• רכשו את חלקה של אחותם בנכסים - וישלמו ריבית והצמדה
• ישראלי-צרפתי נפטר בחו"ל - לפי איזה דין יחולק רכושו?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

האחים טענו בתביעה שהגישו כי הקרקע נרכשה על ידי אביהם ושהוא זה שבנה את הבית. לטענתם, עקב קשיים כלכליים האב החליט לרשום את הקרקע על שם הנתבעת. לדבריהם, לאחר מות האב הם פנו אליה כדי שזו תעביר את הנכס על שמם, אך היא סירבה לשתף פעולה עם בקשתם.

לטענת הנתבעת, בהתאם לרישוב בטאבו הבית בבעלותה ויש להורות לתובעים לפנותו ולשלם לה דמי שימוש ראויים. היא הדגישה כי היא זו שזכתה במכרז על הקרקע, ושכל התמורה שולמה על ידה. עוד לדבריה, היא חתמה על התצהיר מכיוון שהיא רצתה להעביר את הבית במתנה לאחיה בתמורה לכיסוי חובותיה והשקעותיה בגין הנכס, אך המנוח לא הסדיר את החובות הנ"ל, ומעולם לא נחתם ביניהם הסכם כלשהו בנושא הזה.

השופטת אילוטוביץ' סגל ציינה בפסק הדין שפרסמה כי משיחה מוקלטת שהתרחשה ב-2018 בין אחד האחים לבין הדודה, לפני שפרץ הסכסוך בין הצדדים, עולה כי הנתבעת הודתה באופן מפורש כי יש לרשום את הנכס על שמם של התובעים. היא גם ציינה בשיחה כי לצורך העברת הזכויות, לא היה צורך בתשלום כלשהו מצד המנוח. 

• נדחתה בקשת אמזון: ייצוגית של צרכנים תתברר בישראל
• ניסתה לעקוף איסור פיטורים בהריון - ותפצה עובדת
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• תם קרב הירושה על עשרות מיליוני שקלים ומגדל בהרצליה

עוד כתבה השופטת כי הנתבעת לא הכחישה את חתימתה על התצהיר שנערך בפני הנוטריון, והציגה שלוש גרסאות חלופיות סותרות לגבי נסיבות חתימת התצהיר - שכולן התגלו כלא מהימנות.

בנוסף, השופטת התרשמה כי בשל מצבו הנפשי המורכב של המנוח, שנבע מהתאונה, לצד מצבו הכלכלי הקשה, לא הוסדר הרישום על הבית במהלך חייו - ולכן נעשתה העסקה על שמה של הנתבעת. כמו כן, מ-2000, וייתכן שאף לפני כן, פעל המנוח כאילו הוא הבעלים של הבית, ובין היתר ביצע בו את עבודות הגמר, גר בנכס עם משפחתו ואף פנה לעורך דין בנוגע להסדרת רישום הזכויות. 

השופטת ציינה כי נראה שאחיותיו של המנוח סייעו לו ברכישת הקרקע, שכן באותו זמן הוא היה שרוי בחובות כבדים. ואולם אין שום הוכחה לכך שהנתבעת היתה יכולת כלכלית לממן את העלויות של בניית הבית. בשורה התחתונה, קבעה השופטת כי האחים הוכיחו שהבית נקנה עבור אביהם, וכי הרישום לא משקף את מצב הזכויות. לאור הדברים הנ"ל, נקבע כי הזכויות בבית שייכות לתובעים. הנתבעת חויבה בהוצאות משפט בסכום כולל של 10,000 שקל.

במקרה אחר, סבתא העבירה את הדירה שלה לנכד כמתנה, אך אחד הילדים שלה סבר כי המתנה לא כשרה. הוא הגיש תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב בדרישה לקבוע כי ההסכם אינו בתוקף, מכיוון שהסבתא לא ידעה על מה היא חותמת. התובע טען כי חתימת אמו על החוזה אינה שלה והיא זויפה. עוד טען כי בזמן החתימה על ההסכם, אמו לא היתה כשירה. בית המשפט קבע שהמנוחה היא אמנם זו שחתמה על ההסכם, אך לחתימה אין תוקף מכיוון שהיא סבלה מאלצהיימר מתקדם. המקרה הזה הגיע לבית המשפט, אבל יש כמובן מקרים רבים שלא מגיעים לשם מסיבות שונות. יש מקרים רבים שבהן הילדים והנכדים מנצלים מצבים של הסבא-סבתא לשינוי בניסוח צוואות. הילדים והנכדים האחרים לא יכולים להוכיח באופן ברור כי מדובר בניצול. מעבר לכך, חלק מהמשפחה ולעתים קרובות כל המשפחה, לא רוצה להיכנס לעניינים האלה. גם במקרה האמור - מתוך שלושה ילדים, רק אחד ערער על הסכם המתנה, שני הילדים האחרים לא היו צד לדיון.