בית משפט השלום בתל אביב חייב את המרכז הרפואי שערי צדק בירושלים לפצות בעשרות אלפי שקלים צעירה בת 27 שעברה ניתוח להקטנת חזה, בשל פגיעה באוטונומיה שהתבטאה באי מתן הסבר מספק על אודות הסיכונים שכרוכים בניתוח מסוג זה. אף שהטענה של המטופלת לרשלנות רפואית בעצם הניתוח נדחתה, השופטת מיה רויזמן-אלדור הבהירה כי היה על המנתח לדאוג למסור לה מידע מלא ומעמיק על אודות הסיכונים הכרוכים בניתוח, ולא להסתפק בהחתמה שלה על טופס ההסכמה.

התובעת פנתה לפני כשש שנים לבית החולים לצורך ייעוץ בעניין ניתוח להקטנת שדיים, עקב כאבי גב שמהם סבלה בגלל גודל החזה שלה. בתביעה שהוגשה לבית המשפט היא סיפרה שכבר למחרת הניתוח היא הבחינה בנפיחות בשדיים, בכך שהם והפטמות אינם סימטריים, בצלקות נרחבות עליהם, ובכך שהוחמצה המטרה המרכזית בניתוח – שכן שדיה נותרו גדולים.

לטענת הצעירה, היא קיבלה בבית החולים טיפול רשלני שהסב לה נזקים רבים, לרבות נכות פיזית ונפשית. לטענתה, היא מתביישת בגופה, סובלת מחוסר ביטחון עצמי, אינה יוצרת קשרים זוגיים וסובלת מדיכאון, מצוקה נפשית ומראה גוף מעוות המשליך על תפקודה. עוד טענה הצעירה כי נוכח רגישות הצלקות שנותרו בגופה כתוצאה מהניתוח שעברה, היא לא תוכל להניק את ילדיה בעתיד.

לטענת הצעירה, בית החולים הפר את חובותיו כלפיה הן בעצם הניתוח הרשלני והן ביחס לאי גילוי המידע הנדרש אודות הסיכונים שקיימים בניתוח, שהתממשו בפועל. מנגד, טען בית החולים כי הלכה למעשה לא התקיימה רשלנות כלשהי מצדו בביצוע הניתוח או במסירת המידע על הסיכונים, וביקש לדחות את התביעה נגדו.

• "המשמעות הכי חשובה של AI היא במודל התמחור של משרדי עורכי דין"
• חשבתם להוריש ישר לנכדים? הנה הסיכונים
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בסוגיית הרשלנות בביצוע הניתוח, צידדה השופטת רויזמן-אלדור בעמדת המרכז הרפואי. טענת הצעירה שלפיה שדיה נותרו גדולים אחרי הניתוח נדחתה, נוכח סיכום ביקורת מזמן אמת שבו נרשם שבפועל היא היתה שבעת רצון מהתוצאה. גם מומחה התביעה הודה בנקודה זו כי מדובר ב"הקטנה יפה".

השופטת קיבלה אמנם את טענת הצעירה שבעקבות הניתוח נוצרה אצלה א-סימטריה בשדיים ובפטמות, כמו גם צלקות בולטות ומכערות, ואולם לדבריה מדובר בתופעות לוואי ידועות ומוכרות בניתוח הקטנת חזה, שאינן מצביעות לבדן על רשלנות רפואית כלשהי של המנתח. אבל חרף הקביעה הזו, השופטת רויזמן-אלדור התרשמה מהראיות כי המנתח לא הסביר לתובעת באופן מפורט, ברור ומובן די הצורך את תופעות הלוואי האפשריות של הניתוח, הנוגעות להצטלקויות מכוערות, לאסימטריה, להיעדר האפשרות להניק ולצורך האפשרי בניתוח מתקן. היא קבעה כי אי גילוי המידע מגיע כדי פגיעה באוטונומיה של התובעת. 

השופטת רויזמן-אלדר כתבה כי, "דווקא בגלל התעצמות כוחו ותחומי פריסתו של 'ד"ר גוגל' שקנה לעצמו שליטה כמעט בלתי מעורערת על חכמת ההמונים בכל הנוגע למיחושים, לפרוצדורות רפואיות ולסיכונים הגלומים בהן, דומני שאנו כחברה – ובכלל זאת הרופאים שבינינו – צריכים להזהיר עצמנו חזור והזהר מפני התרופפות חובת ההסבר האנושי, הבלתי אמצעי והבלתי תלוי בידע המוקדם של המטופלים. להסבר האישי, המפורט והאינטימי בין רופא למטופלת, אודות הסיכונים האמיתיים והריאליים הגלומים בפרוצדורה הרפואית שהיא עתידה לעבור – אין תחליף".

• חברת הארנק באילת: הערעור שהתקבל והזיכוי שנשלל
• המתנה של ארבע שעות הובילה לפיצוי של מיליונים
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• צוואה ביקשה לנשל אם לשמונה - בית המשפט התנגד

בעקבות הקביעה הזו פסקה השופטת לצעירה פיצוי בסכום של 70 אלף שקל בגין הפגיעה באוטונומיה, בתוספת של 16.5 אלף שקל עבור שכר טרחת עורך דין.

במקרה הנ"ל היתה כנראה רשלנות רפואית בהסכמה מדעת. זכותו של החולה שלא יינתן לו טיפול רפואי שלא מדעת. יש לו הזכות לקבל הסבר על דרכי הטיפול האפשריות, כדי שיוכל להחליט בעצמו על דרך הטיפול הרצויה. בהקשר זה, רשלנות רפואית עשויה להתבטא בכך שלא נמסר למטופל מלוא המידע הדרוש לו לצורך קבלת ההחלטה על דרך הטיפול שבה הוא מעוניין. חובת הרופא לספק לחולה את המידע שבידיו, באשר לטיפול הניתן לו ולתוצאות האפשריות, נגזרת מחובת הזהירות הכללית שהרופא ובית החולים מחויבים לה מול המטופל. אי גילוי הסיכונים בטיפול ו/או החלופות הקיימות, מהווה הפרה של חובת הזהירות.

הקשר הסיבתי- בית המשפט יבחן את השאלה אם בהינתן המידע המלא על הטיפול הרפואי, החולה היה מסרב לקבל את הטיפול והנזק לא היה נגרם. בפסק דין של בית המשפט העליון מ-1999, נדון מקרה שבו אשה אושפזה בבית חולים לצורך ניתוח ברגלה, וכעבור יומיים, בעודה מטושטשת בחדר הניתוח, הוחתמה על טופס הסכמה לביופסיה בכתפה. עקב הניתוח נותרה כתפה של המערערת קפואה ונקבעה לה נכות. הרופאים לא הסבירו לה את הצורך בעריכת הביופסיה, ולא הודיעו לה על הכוונה לדחות את הניתוח ברגל שלה. בית המשפט העליון פסק כי לא הוכח קשר סיבתי, ולכן היא לא זכאית לפיצוי בגין נזק הגוף שנגרם לה, אך נפסק כי פגיעה בזכות לאוטונומיה כתוצאה מטיפול רפואי שלא בהסכמה מדעת מהווה נזק בר פיצוי, ולכן זה נפסק לה פיצוי.

במקרה אחר, הכריע בית משפט השלום בחיפה בשנה שעברה בתיק שבמרכזו תביעה לרשלנות רפואית על ניתוח שהתרחש לפני 16 שנה. נער שלקה בתסמונת פרתס עבר ניתוח, שממנו יצא לטענתו במצב גרוע יותר. הנער טען כי בית החולים התרשל ולא התריע לו ולהוריו על כל הסיכונים. השופטת אפרת קריב קבעה אז כי לא הוצגה בפני הורי התובע האפשרות שרגלו של התובע תהיה במנח חיצוני לאחר הניתוח. לדבריה, יש בכך פגיעה באוטונומיה של התובע. משלא הוסברה לו האפשרות, נגרם לתובע והוריו סוג של נזק נפשי ועוגמת נפש המהווה למעשה את בסיס הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה.