הצוואה נועדה להבריח נכסים מנושה – השופטת פסקה שיש לקיימה
בית המשפט לענייני משפחה בקריות הורה באחרונה על קיום צוואה מסוג שכיב מרע (בעל פה), המנשלת עורך דין שחייב ללקוחו 2.6 מיליון שקל. הלקוח התנגד לצוואה, בטענה שלא מתקיימים התנאים להכרה בה כתקפה. כך למשל, היא לא הועלתה על הכתב בהזדמנות הראשונה. אלא שסגנית הנשיאה, השופטת שירי היימן קבעה כי התנאים דווקא מתקיימים, וכי המנוח רשאי היה לבחור להוריש את רכושו כפי שציווה - אף שהדבר צפוי להקשות על המתנגד להיפרע מבעל החוב.
צוואה בעל פה היא צוואה הנאמרת בעל פה על ידי המצווה, בפני שני עדים לפחות, מבלי שהוא עצמו יצטרך להכין מסמך כתוב כלשהו. האפשרות הזו נועדה למקרים שבהם אין לאדם שום יכולת, בשל מצבו, לערוך צוואה באחת משלוש הדרכים האחרות המקובלות (צוואה בכתב יד, צוואה בעדים או צוואה בפני רשות). אדם רשאי לתת צוואה מסוג זה באחד משני המקרים הבאים: כשמדובר באדם גוסס, הנמצא על ערש דווי ועומד למות; או כשמדובר באדם הרואה עצמו מול פני המוות, כלומר הוא מרגיש שהוא נמצא בסכנת חיים, ומבחינה אובייקטיבית הוא אכן נמצא במצב שכזה.
הכללים לעריכת צוואה בעל פה הם אלה: כאמור, מדובר באדם הנמצא על ערש דווי או רואה עצמו מול פני המוות, והוא רשאי לצוות בעל פה בפני שני עדים לפחות, המבינים את שפתו; העדים צריכים לערוך רישום מדויק ככל הניתן של דברי המצווה בזיכרון דברים, מהר ככל הניתן לאחר שנאמרו להם; על העדים לחתום על זיכרון הדברים, שהוא למעשה הצוואה, ולהפקיד אותו אצל הרשם לענייני ירושה. על פי החוק במדינת ישראל, מכיוון שהמטרה היא לכבד את רצון המת ולהפחית ככל הניתן מצבים שבהם פגמים טכניים ימנעו זאת, מאפשר החוק לבית המשפט לקיים את הצוואה למרות הפגמים האלה.
במקרה הנ"ל המנוח, שהיה אב לשמונה, היה בסוף ימיו במצב רפואי קשה. הוא סבל מאי ספיקת לב ואי ספיקת כליות על רקע של מחלת סכרת. במאי 2020, על רקע הידרדרות שחלה במצבו, הוא הזמין לביתו את אחיו, אחיינו ובן דודתו כדי לספר להם כי ברצונו להוריש את מלוא נכסיו לאשתו בלבד. שבועיים בלבד לאחר מכן הוא הלך לעולמו, בגיל 79.
- קרב הירושה על המיליונים: הידועה בציבור נגד הילדים. מה קבע השופט?
- החתימו את אימם החולה על עסקת מתנה להעברת הדירות ונישלו את אחיותיהן מהירושה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הצוואה הועלתה על הכתב אחרי פטירת האיש, במהלך אוגוסט 2020, וחודש לאחר מכן אלמנתו הגישה אותה לקיום אצל רשם הירושות. בתגובה לכך הגיש הנושה של אחד מילדיו של המנוח, שעובד כעורך דין, התנגדות. הוא העביר את הנושא לדיונים בבית המשפט, כדי שזה יפסוק בסוגייה.
הנושה סיפר כי שכר בעבר את שירותיו של הבן, שהוא עורך דין במקצועו, כדי שזה יטפל עבורו בחכירת מגרש ממנהל מקרקעי ישראל (כיום רשות מקרקעי ישראל – רמ"י). לדבריו הוא שילם לו שכר טרחה בהיקף של 1.5 מיליון שקל, אך הוא לא עשה עבורו דבר ולא קידם את הטיפול, כך לטענתו. עוד לטענת הנושה, נכון להיום החוב של עורך הדין כלפיו הגיע כבר ל-2.6 מיליון שקל, ואם הצוואה תקוים - אזי תסוכל האפשרות שהבן יפרע את החוב שלו כלפיו.
בנסוף, טען הנושה כי לא מתקיימים התנאים להכרה בצוואה ככזו מסוג שכיב מרע, שכן בזמן עריכתה המנוח לא ראה עצמו מול פני המוות, ובנוסף היא הועלתה על הכתב רק בחלוף זמן ניכר. מנגד, טענה האלמנה כי הצוואה של בעלה תקפה וכי יש לקיימה.
- חברת הארנק באילת: הערעור שהתקבל והזיכוי שנשלל
- המתנה של ארבע שעות הובילה לפיצוי של מיליונים
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- צוואה ביקשה לנשל אם לשמונה - בית המשפט התנגד
השופטת היימן קבעה כי כל ששת התנאים להכרה בצוואה ככזו מסוג שכיב מרע מתקיימים במקרה הזה. כך, לפי מומחה בית המשפט שאת מסקנתו אימצה השופטת, המנוח אכן ראה בשעת הצוואה את פני המוות. בנוסף, הוא אמר את צוואתו בעל פה בפני שני עדים לפחות המבינים את שפתו. גם התנאים השלישי והרביעי – רישום בזיכרון דברים של דברי המנוח והפקדת המסמך אצל רשם הירושות – מתקיימים.
עיקר הקושי נעוץ היה בתנאי החמישי, שקובע כי על הרישום, החתימה וההפקדה להתבצע "ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם", ואילו במקרה הזה חלפו כשלושה חודשים מרגע אמירת הצוואה ועד לרישומה בכתב. אלא שהשופטת האמינה להסברי האלמנה והעדים לצוואה, כי לפי המנהג במגזר הערבי צוואה נשמרת בסוד למשך 40 יום מהפטירה, ורק לאחר מכן היא יוצאת אל הפועל.
"היא כתבה כי, "מכאן, שעה שהעדים נהגו בהתאם למנהג, שמרו את דבר הצוואה לעצמם ו-40 יום לאחר פטירת המנוח מסרו למשפחת המנוח את פרטי הצוואה, ונסעו לעורך הדין כדי להעלות את הדברים על הכתב – יש מקום לריפוי הפגם, במיוחד לאחר שהשתכנעתי כי המנוח אכן ביקש לצוות את כל רכושו למבקשת, אשתו". לגבי התנאי האחרון, גמירות דעת של המצווה, השופטת שוכנעה כי המנוח סמך על אשתו אחרי 50 שנות נישואים, ולכן בחר להוריש הכל לה.
השופטת קיבלה אמנם את טענת הנושה כי מטרת הצוואה היתה להבריח ממנו נכסים, אבל לדבריה אין בכך כדי להביא לפסילתה. "המנוח רשאי היה לצוות את רכושו כרצונו, גם אם יש בכך בכדי לפגוע בנושי בנו", הדגישה.
לפיכך השופטת נתנה צו לקיום הצוואה וחייבה את המתנגד לשלם לאלמנה הוצאות ושכר טרחה בסכום של 10,000 שקל.
בית משפט (גרוק)המתנה של ארבע שעות הובילה לפיצוי של מיליונים
בית משפט השלום בתל אביב אישר הסדר פשרה בתובענה ייצוגית נגד רשפים דלתות: הלקוחות שהמתינו לביקורי התקנה ותיקון של טכנאי החברה יקבלו הארכת אחריות בשווי מצטבר של כ-3 מיליון שקל, לאחר שנקבע כי תיאום חלונות זמן ארוכים פגע בזכויות הצרכנים ובזמנם
הדלת כבר היתה מותקנת, הבית סגור, סדר היום השתנה, וההמתנה הלכה והתארכה. עבור לקוחות רבים של רשפים דלתות, זה היה תסריט מוכר: ביקור של מתקין או טכנאי שתואם לטווח של ארבע שעות, שבמהלכן נדרש הלקוח להישאר בבית, להמתין, לדחות פגישות ולעתים גם להפסיד יום עבודה. מה שנתפש במשך שנים כגזירת גורל צרכנית, נהפך לבסיס של תובענה ייצוגית, שהסתיימה כעת בפסק דין מפורט ובאישור הסדר פשרה רחב היקף, שבמרכזו פיצוי לציבור הלקוחות והתחייבות לשינוי התנהלות עתידי.
פסק הדין ניתן בבית משפט השלום בתל אביב על ידי השופט ליאור גלברד, במסגרת תובענה ייצוגית שהגישה זוהר יעקבסון נגד רשפים דלתות. ההליך עסק בפרקטיקה של תיאום ביקורי הובלה, התקנה ותיקון של דלתות ומוצרי החברה, בטווחי זמן של ארבע שעות, שלטענת המבקשת חרגו מהוראות חוק הגנת הצרכן ופגעו בזכויות הלקוחות. על פי המתואר בפסק הדין, המקרה הפרטי שממנו צמחה התובענה אינו חריג. יעקבסון רכשה דלת כניסה מתוצרת רשפים, ולאחר שהתגלתה תקלה ביקשה לתאם ביקור טכנאי. הביקור נקבע ליום מסוים, בטווח שבין 10:00 ל-14:00. ארבע שעות של המתנה, ללא אפשרות לדעת מתי בדיוק יגיע הנציג. לטענתה, לא מדובר במקרה נקודתי אלא במדיניות שיטתית, שננקטה כלפי לקוחות רבים. במסגרת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית צורפו גם ראיות נוספות, לרבות הליך משפטי אחר שבו הודתה החברה כי זהו חלון הזמן המקובל אצלה.
בבסיס התביעה עמדה פרשנות של סעיף 18א לחוק הגנת הצרכן, העוסק בזמני המתנה לביקור נותן שירות בבית הצרכן. הסעיף קובע כי כשנדרש ביקור של שליח, מתקין או מתקן, על העוסק לתאם מועד כך שזמן ההמתנה לא יעלה על שעתיים מעבר לשעה שנקבעה. לטענת המבקשת, תיקון לחוק שנכנס לתוקף ב-2018 הרחיב את תחולת ההסדר, כך שהוא חל על כלל נותני השירות ולא רק על טכנאים של מוצרי חשמל, כפי שהיה בעבר. תכלית התיקון, כך נטען, היא פשוטה וברורה: לכבד את זמנו של הצרכן ולמנוע פגיעה בשגרת יומו.
רשפים דלתות מצדה, דחתה את הטענות. בתשובתה לבקשה לאישור היא טענה כי החוק אינו חל עליה במלואו, וכי פרשנות המבקשת מרחיבה יתר על המידה את הוראות הדין. החברה הסתמכה בין היתר על חוות דעת של ארגון אמון הציבור, שלפיה החובה הנוגעת לזמני המתנה קשורה למוצרים מסוימים בלבד, ובראשם מוצרי חשמל, ואינה חלה בהכרח על דלתות. עוד נטען כי גם כשתואם חלון זמן של ארבע שעות, בפועל ברוב המקרים הגיעו נציגי החברה מוקדם יותר, כך שהלקוחות לא נדרשו להמתין את מלוא הזמן.
- נדחתה בקשת אמזון: ייצוגית של צרכנים תתברר בישראל
- האם פייסבוק פוגעת בפרטיות של מי שאינם משתמשים?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הפרה של החוק, ללא קשר למועד ההגעה בפועל
המבקשת לא קיבלה את הדברים. בתגובתה היא טענה כי עצם קביעת חלון זמן של ארבע שעות מהווה הפרה של החוק, ללא קשר למועד ההגעה בפועל. לדבריה, מדובר בפרקטיקה שמנצלת את העובדה שהחוק קובע פיצוי סטטוטורי רק לאחר חלוף פרק זמן מסוים, ומאפשרת לעוסקים להתיישר פורמלית עם הדין, אך לפגוע בפועל בצרכנים. עוד הודגש כי המונח "טובין" בחוק הגנת הצרכן אינו מוגבל למוצרי חשמל, אלא כולל כל נכס מוחשי שאינו מקרקעין, ובהגדרה זו נכללות גם דלתות.
חברת הארנק באילת: הערעור שהתקבל והזיכוי שנשלל
בית המשפט המחוזי בבאר שבע קבע כי רואה חשבון שפעל במסגרת שותפות אמיתית אינו חייב במס אישי לפי סעיף 62א לפקודה, אך דחה את טענתו שלפיה מרכז חייו נמצא באילת. פסק הדין המקיף משרטט את הגבולות הברורים בין תכנון מס פסול לשימוש לגיטימי בהתאגדות
בשלהי העשור הקודם, כשאילת המשיכה להיאבק על מקומה הכלכלי והמקצועי הרחק ממרכז הארץ, מצא את עצמו רואה חשבון יליד העיר בלב מחלוקת מס מורכבת, כזו שנעה על קו התפר הדק שבין תכנון מס אסור לבין התנהלות עסקית לגיטימית. מצד אחד עמדה רשות המסים, שביקשה לראות בהכנסות שהופקו באמצעות חברה בשליטתו הכנסה אישית שחייבת במס שולי, ומצד שני עמד הנישום, שטען לשותפות עסקית אמיתית ולזיקה מתמשכת לעיר שבה נולד. פסק דינה של השופטת יעל ייטב מבית המשפט המחוזי בבאר שבע עושה סדר בשתי הסוגיות גם יחד, אך לא מעניק למערער ניצחון מלא.
הערעור נסב על שומות שהוציא פקיד שומה אילת לשנות המס 2017 ו-2018, לאחר שדחה את טענת המערער. בלב המחלוקת עמדו שתי שאלות נפרדות אך שלובות זו בזו: האחת, האם יש לחייב את המערער במס אישי מכוח סעיף 62א(א) לפקודת מס הכנסה, סעיף שנועד להתמודד עם תופעת חברות הארנק; והשנייה, האם המערער זכאי להטבת המס המוענקת לתושב אילת לפי חוק אזור סחר חופשי באילת. כבר בפתח פסק הדין מבהירה השופטת כי התשובה לשתי השאלות אינה אחידה. “מצאתי שיש לקבל את הערעור בחלקו, ככל שהוא נוגע לחבות המס על פי הוראות סעיף 62א בפקודת מס הכנסה. יחד עם זאת מצאתי שיש לדחות את הערעור לעניין הזכאות להטבת המס מכוח חוק אזור סחר חופשי באילת”, היא כתבה.
הרקע העובדתי אינו שנוי במחלוקת מהותית. המערער, רואה חשבון במקצועו, נולד וגדל באילת, הקים בה משרד עצמאי, ובהמשך העביר את פעילותו לחברה שבבעלותו - נוריאל יועצים. בשלב מסוים נוצר קשר עסקי בינו לבין משרד רואי החשבון ברנע, שפעל גם הוא בעיר, והפעילות בסניף אילת התהדקה והלכה. במקביל, ב-2009 עבר המערער עם משפחתו להתגורר בתל אביב, שם הוא עבד כשכיר בתפקידים בכירים, תוך שהוא ממשיך להגיע לאילת לצורכי פעילות מקצועית. לאחר פטירת מייסד משרד ברנע, העמיק הקשר בין הצדדים, והמערער חזר לפעילות מלאה בסניף אילת, תוך חלוקת רווחים שווה.
יותר מ-70% מהכנסות החברה נבעו מלקוח אחד
פקיד השומה ראה בתמונה הזו דוגמה קלאסית להפעלת סעיף 62א לפקודה. לטענתו, השירותים ניתנו בפועל על ידי המערער, היו מסוג הפעולות הנעשות על ידי עובד עבור מעסיקו, וב-2017 אף התקיימה הקביעה שלפיה יותר מ-70% מהכנסות החברה נבעו מלקוח אחד. מכאן הסיק פקיד השומה כי יש לייחס למערער את הכנסות החברה כהכנסת עבודה לפי סעיף 2(2) לפקודה, תוך התעלמות מהאישיות המשפטית הנפרדת של החברה.
- מיסוי חברות ארנק ב-2025: הכסף על השולחן
- החשד: רואה החשבון השמיט הכנסות ושיקר - מה עשתה רשות המסים?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אלא שבית המשפט לא קיבל את הגישה הזו. פסק הדין מקדיש עמודים רבים לניתוח התכלית החקיקתית של סעיף 62א, שנוסף לפקודה במסגרת תיקון 235, בעקבות המלצות ועדת טרכטנברג. השופטת הזכירה בהכרעת הדין כי מדובר בחריג מצומצם למודל המיסוי הדו-שלבי, שנועד “להעמיד לרשות פקיד השומה כלי עזר לטיפול בתכנוני מס”, ולא לבטל את השימוש הלגיטימי בהתאגדות. “הפרשנות המתבקשת נוכח התכלית האמורה היא פרשנות דווקנית, המחילה את הוראות הסעיף על גדר המקרים הנדונים בו, בהתאם לתנאיו ומגבלותיו”, נקבע.
